כרעם ביום בהיר הוכרזתי לאחרונה כחולה צליאק, דהיינו רגיש לגלוטן. שנים התחמקתי מבדיקות רפואיות מתוך חשש שמא יגלו שם משהו, והנה יום אחד אזרתי אומץ והלכתי לעבור בדיקה פולשנית באמצעות מצלמה המחוברת לצינור המוחדר דרך הפה ומגיע עד המעי הדק.

בבדיקה, הכל נראה תקין למעט נגעים קלים דמויי אפטות שניצפו באיזור הבצל בתירסריון. הרופא שביצע את הבדיקה לקח ביופסיה ושלח למכון ויצמן, שם מצאו רמז לכך שאני כנראה רגיש לגלוטן. הוא שלח אותי לבדיקת דם לזיהוי המצאות נוגדנים בדם לגלוטן על מנת לאשר או להפריך את הממצא, ואכן תוצאות בדיקת הדם אישרוו את החשד. כשהרופא בישר לי על כך שאני רגיש לקמח חיטה, שיפון ושעורה (חשש) קיבלתי זאת בהפתעה גמורה.

אני הרי מת על לחם כפרי טרי. חולה על פוקצ'ות מושקעות ומשוגע על פיצות ופסטות. היתכן שגופי הסורר החל פתאום לנקום בי בהבעת התרסה  נחרצת תוך ייצור נוגדנים אלימים כלפי האורח הנון גרטה לשיטתו, בעוד שנפשי הבלתי מתחשבת בבן זוגה כמהה ומשוועת לארח דווקא את אותם מוצרי מזון בהם קיים גלוטן?

"אין לך ברירה, תאלץ לעשות "סוויץ" בראש, אחרת זה עלול להיות מאוד בעייתי" אמר לי הרופא. 

גם לא איזו פקוצ'ונת קטנה מדי פעם, או איזה משולש אחד של פיצה, או פרוסת לחם כפרי צרפתי טרי פעם ב-?, שאלתי

"בשום פנים ואופן לא. אתה תעשה את הכל להמנע מגלוטן ותתבסס רק על טעויות בלתי מודעות של מפגש עם האויב" ענה לי הדוקטור.

כבר עבר יותר מחודש מאז הבשורה המרה ואני עדיין מתקשה לעכל את כובד הגזירה שאמורה להיות לעולם ועד.

קבוצות תמיכה ופורומים של עמיתים לצרה אמורים לסייע בהתמודדות עם החיים החדשים, אך נראה שרק הזמן יעשה את שלו.

מוצרי המזון נטולי הגלוטן למינהם מצליחים לנחם ולרכך במעט את הבאסה, אך עם כל הכבוד, הם רק תחליפים. הם בפירוש לא הדבר האמיתי.  

השבוע נכנסתי לחנות הלחם הכל כך אהובה עלי, עשיתי סיבוב הסנפה, ניגשתי מגורה לקופאית בחנות  ואמרתי לה שיש להם דברים נהדרים שאני מת עליהם, אבל כמה חבל שאני לא יכול להתפנק על שום דבר שיש בחנות.

לפחות נהנתי מהריחות המשכרים.