כמדי בוקר יום שבת אני מגיע לחדר כושר, שם אני מתאמן בעיקר בריצה על ההליכון מול מסך הטלויזיה.

באותה שבת, צפיתי תוך כדי ריצה בערוץ המדע בחלק מתוכנית מרתקת של ה- BBC שעסקה בהשתלות איברים.

תוך כדי צפייה, לפתע מצאתי את עצמי מהרהר בלי כל סיבה הנראית לעיין אודות המשפט האחרון של פרמה.

עבור n טבעי גדול מ-2 לא קיימים מספרים טבעיים המקיימים את המשוואה - X בחזקת n  ועוד Y בחזקת n שווה Z בחזקת n .

במשך 350 שנה לא הצליחו לפצח את ההוכחה שפרמה כתב בשעתו שהוא גילה את ההוכחה הנפלאה אלא ש-"שוליים אלו  על הדף צרים מלהכילה". רק ב-1993 גילה מתמטיקאי צעיר בשם אנדרו ווילס את ההוכחה למשפט האחרון של פרמה (מה שמכונה ההוכחה להשערת טניאמה שימורה) לפני מספר שנים יצא ספר נפלא בנושא הנקרא - המשפט האחרון של פרמה, והוא נכתב על ידי סיימון סינג. את הספר הזה קראתי לפני יותר משלוש שנים. 

דקות אחדות לאחר שהרהרתי קלות במשפט האחרון של פרמה הסתיימה התוכנית על השתלות איברים ובאורח פלא החלה תוכנית תעודית על?  כן. כן. כן.  המשפט האחרון של פרמה. ברגע הראשון, כמעט נפלתי מההליכון. הייתי המום ומוטרד עד כאב.

התקשתי מאוד להבין כיצד התרחש דבר מה בעקבות מחשבה מקדימה שלי. איך יתכן צירוף מקרים כל כך נדיר. הייתי פשוט המום והלום מעוצמת המקריות.

לאחר שסיפרתי את המקרה המוזר הזה לאנשים, מיידי שאלו אותי אם ראיתי במהלך התוכנית על ההשתלות, איזשהו קדימון או פרומו או טריילר לגבי התוכנית על המשפט האחרון של פרמה. אני מוכן להשווע שלא היו דברים מעולם. התוכנית הוצגה ברצף. לא היה כל איזכור לא בכתוביות ולא בשום דרך כלשהי לגבי התוכנית על המשפט האחרון של פרמה.

זה פשוט מדהים כיצד המקריות יכולה לפעמים לטלטל ולהטיח אותנו אל עבר צוקים של אי הבנה.  

הנהג הישראלי (הדברים מכוונים להאמר גם בלשון נקבה, אלא שהמצב שם הוא הרבה פחות נורא) הוא נהג גרוע בכל קנה מידה אפשרי. בשנים האחרונות מתפתחת כאן בארץ תרבות נהיגה נורמטיבית של כוחניות, חוסר כבוד, חוסר אדיבות, הפקרות  וזילזול בחוק, מה שמתאים יותר לשדה קרב בתנאי ג'ונגל מאשר לכבישי ישראל.

אני אישית נוהג על הכביש בידיעה מובנת שאני מוקף המוני נהגים שיכורים, מסוממים, כוחניים, חסרי אחריות, מפתיעים, בלתי צפויים,  שאינם יודעים לנהוג ופורעי חוק, שלחלקם אין בכלל רשיון נהיגה בתוקף.  איני סומך על אף נהג ישראלי, חוץ מאשר על עצמי. אם נהגים יפסיקו לסמוך על נהגים אחרים שימנעו תאונה ויהיו תמיד מרוכזים בנעשה על הכביש ובהיכון למצב של הפתעה מצד הנהג האחר, הם יוכלו במקרים רבים למנוע את התאונה הבאה. תאונות אינן קורות סתם אלא הן נגרמות.  בד"כ על בסיס של טעות אנוש או בחלק קטן מהמקרים בעקבות תקלה טכנית ברכב או מכשול בתשתית הדרך. 

מעבר להרתעת האכיפה של חוקי התעבורה , אם כל נהג לפני שהוא עולה על הכביש היה משנן לעצמו במשך חמש שניות שמוטלת על כתפיו אחריות כבדה לעשות כול שביכולתו על מנת לשוב הבייתה בשלום, היינו רואים הרבה פחות תאונות דרכים.

על הנהג מוטלת האחריות לנהוג בזהירות מירבית על רכב שידוע כי מערכות הבטיחות שלו  תקינות.

לפי דעתי מוסד הנישואים במתכונתו הקונבנציונאלית בחברה המודרנית לוקה בכשלים מערכתיים קשים ואפשר לומר שהוא בפירוש פשט את הרגל, והוא זועק לרפורמה מהפכנית.

להל"ן תמליל שיח קצר בנושא שקיימתי לאחרונה עם אחת הבלוגריות כאן בישראבלוג.

 אני

לחתונות אני הולך רק אם אני ממש מחוייב. ואם כבר מדברים על מחוייבות בין בני זוג מתחת לחופה, אז זה לא קצת מוגזם ויומרני להכריז על קשר של - מעתה ועד עולם? מסגרת נישואין במתכונת הקונבנציונאלית המקובלת, חד משמעית נוגדת את טבע האדם. אולי היה צריך לחשוב על אופצייה של תחנות יציאה מוסכמות. בדומה לתחנות יציאה מתוכניות חיסכון או פקמ"ים למינהם. :) אם מחליטים למשל על תחנת יציאה כעבור עשר שנים והקשר מסתבר כמוצלח אז תהיה אופציה להארכה.

"

וואי, זה סטארט אפ, מה שאתה מציע כאן. זה גם מוסיף למוטיבציה לגרום לזה להצליח וגם מאפשר לא להיאבק על משהו שלא עובד. אבל מבחינתי, אם וכאשר כבר אמצא מישהו להתחתן איתו אני ארצה גם לעשות איתו ילדים זה מסבך מאוד את נקודות היציאה...

יאלה בואי נפתח Startup

מה שהצעתי כאן זה רק חלק מתאוריה שלמה ומובנת שיש לי בנושא. אל דאגה. זה בכלל לא מסבך, מכיוון שאפשר כבר מראש למצוא יותר מפתרון אחד קביל לחזקה ואחריות על ילדים משותפים שיחול על המסגרת הזו.

לדעתי, מוסד הנישואין בחברה המודרנית במתכונתו הנוכחית מזמן פשט את הרגל והוא חי ונושם בזכות המסורת ומכוח האנרציה.

בני זוג נשואים לא אמורים לשרת את המסגרת בה הם חיים אלא המסגרת אמורה להתאים להם ולשרת אותם.

זו לא החזקה על הילדים שמטרידה אותי, אלא בריאות נפשם. ואת זה שום "מסגרת" או "הסכם" לא יכולים לפתור. אז עכשיו ברצינות: זה יפה ונחמד להתייחס ככה למסגרת כשמדובר בזוג לבדו, אבל לא כשנכנסים שם הילדים. ובעיניי מסגרת הנישואים, שמתחילה בחשיבות של להחזיק את הזוגיות, ממשיכה עם החשיבות העצומה של להחזיק את המשפחה. אז אפשר להתלוצץ על מוסד הנישואים הזה או האחר, ואפשר לירוק על המילה מחוייבות, אבל בסופו של יום אני אעשה הכל כדי להבטיח מסגרת יציבה ומתמשכת לילדיי ובמובן הזה להגיד שמוסד הנישואים פשט את הרגל זה סוג של קלישאה שהמציאו רווקי תל-אביב המבוהלים שחוו בעצמם נטישות וחוסר יציבות בחיים...

Hold your horses

אפשר למצוא פתרונות גם למסגרות דינמיות שחל בהן גידול במספר הנפשות הפועלות. בדיוק כמו חברה שגדלה ומרחיבה את מספר השותפים בה.

ליחס את הקלישאה לרווקי ת"א זו פשוט קרתנות או לחילופין ראיית הביצה המקומית כמרכז היקום.

אני מציע כאן קונספט אוניברסלי שייתן מענה לפגמים המאפיינים את מוסד הנישואין בחברה המודרנית באשר היא. מבין היטב את הדאגה שלך לנפשם של ילדייך העתידיים שיחושו מפוצלים במקרה של פרידת הוריהם בתחנת יציאה מוסכמת מראש. אל תשכחי שאם הזוגיות תוכיח את עצמה הלכידות המשפחתית תוותר על כנה ואפשר יהיה להמשיך לתחנה הבאה או במקרים קיצוניים עד שהמוות יפריד. גירושין של המסגרת הקיימת עלולה להיות הרבה הרבה יותר הרסנית לילדים.

"יחושו מפוצלים". פחחח. דיברת פעם לעומק עם ילדים שהוריהם התגרשו? פיצול זו הבעיה הקטנה בכל העסק. למה שלא תוסיף לזה תחושת נטישה קשה, רגשי אשם כבדים, הרגשה שהם לא מספיק מוצלחים כדי להחזיק את המשפחה שלהם ביחד, כעס בלתי נשלט על העולם על כך שהוא כאוטי ולא מכיל ועוד כהנה וכהנה בעיות נפשיות מזיקות. אני לא אומרת שצריך להישאר ביחד בכל מחיר, אבל נקודות היציאה האלה יכולות להיות מאוד מפתות ולפגוע באלה שהכי לא מגיע להם להיפגע.