אני שואל את עצמי מי מהווה אויב גדול יותר לחיים, שיעמום, או בדידות, ואני מגיע למסקנה שהאחד כרוך בשני.

תנאי הכרחי לבלימת השיעמום  הוא ההתעסקות בדבר כלשהו. מושא ההתעסקות יכול להיות, משהו המעורר בנו עניין מעשיר, מאתגר, מהנה  או אף מטריד.

 העיקר שלא יווצר חור שחור שילכוד ויבלע אותנו לתוכו.

לו היינו מצויים כל העת על רצף של עשייה, הצורך באינטראקציה חברתית היה פוחת בצורה משמעותית.

במילים אחרות, קיים יחס הפוך בין רמת העשייה לבין תחושת הבדידות,

כשקו האפס הוא השיממון המוחלט בקצה האחד ותחושת הבדידות המחניקה בקצה השני.

ככל שנעסיק את עצמנו יותר, כך נרחיק מאיתנו יותר את תחושת הבדידות.

 כהומניסט המגלה הבנה וסובלנות עד אין קץ כלפי השונה והאחר,

 כל כך בא לי להגיד למתכנני המסגד במתחם הגראונד זירו בניו יורק  -

  חצופים נטולי רגישות שכמותכם! הרצחתם וגם ירשתם?

רבים מתושבי ת"א הם צעירים הגרים בשכירות ומשלמים סכומי עתק תמורת חורבות עלובות בבתים מטים לנפול.

 העלות של דירה להשכרה ברובה המכריע מבוססת על ערך המיקום ולא על ערך המבנה עצמו.

 רבים מבעלי הדירות בת"א אינם ממהרים להשקיע באותן דירות ומותירים אותן מוזנחות, ואם כל כך רוצים לגור דווקא בת"א, עושים שמיניות באוויר ומשלמים מחירים מטורפים רק על מנת לגור בסמיכות למרכזי התרבות והשירותים. ואני סבור שניתן להינות מאותם מרכזים גם בלי לגור בת"א. 

הגיע הזמן שצעירי ת"א ירימו את נס המרד, ידירו את רגליהם מהכרך הגדול וינדדו לעבר ערי הסביבה, שם הביקושים נמוכים יותר ביחס להיצע,  והמחירים ודאי נוחים  יותר. 

 כך עובדים כוחות השוק. אם ירדו הביקושים לדירות להשכרה בת"א, גם המחירים ירדו. 

אז נכון שעדיין יהיו כאלו מבוססים יותר שידם משגת בקלות, שיהיו מוכנים לשלם כל מחיר רק על מנת לגור בת"א,

אך עדיין נדמה לי שהמסה הקריטית של אוכלסיית שוכרי הדירות בת"א היא של צעירים סביב המעמד הבינוני.