יש הבדל גדול מאוד בין אדם טוב לטיפש. או שלא?

הילד השמן או הילדה הקצת יותר חכמה

הילדה בוגרת או הילד המשקפופר.

זה שבוכה מכל דבר, או זה שאוהב חרקים.

זה שמתלהב-מסיבה לא ברורה שהיא-ממתמטיקה.

המחונן היחיד בכיתה.

הטום-בוי, זאת שאין לה סטייל.

הילד שאוהב נסיכות, הנמוכה והביישנית.

הילדה היפה ששותקת בפינה.

הילד המסכן שמוחה דמעה.

זה שאין לו כסף, זה שאבא שלו שיכור.

ההיא שרוצה להיות בן.

הילד הקטן שהגננות תמיד אוהבות יותר.

הילד שהגננות תמיד אוהבות פחות.

ואולי כשגדלים, ואולי בגיל ההתבגרות, זה עובר.

כן, ככה זה ניראה לילדים האלה שתמיד הציקו לאחרים וגררו אחריהם גן שלם, ואפילו בצפר.

הילד הבלונדיני, הילדה עם החצאית.

הכי חזק והכי גבוה, זאת שאוהבת לעשות הצגות ולרקוד.

זה שצועק.

המפונק הקטן שמקבל הכול.

האחד שתמיד מקבל את הדברים הכי יקרים שכולם מתלהבים מהם.

זה שיש לו אמא יפה.

זה שתמיד תופס ראשון את הצעצועים הכי יפים, נסיכת פורים הניצחית.

והם לא יבינו מה הם עשו, והם לא יבינו למה.

והם לא יבינו מה הנזק.

מהתנכלות לילדה החכמה והצקות בלתי פוסקות.

מהחרם שעשיתם על המשקפופר.

מהכינוי שהדבקתם לדובון איכפת-לי.

מהצחקוקים בכל פעם שהאידיוט ההוא עובר.

מזה שאף אחד לא רצה לשבת ליד הטום-בוי.

מהקטע הדפוק שאף אחד לא רצה להיות עם הילד שאוהב מתמטיקה בשיעור ספורט.

מהבדידות בהפסקות.

ממכות פיזיות ונפשיות.

מהטרדה, אולי אפילו הטרדה מינית.

זו צלקת שתמיד תישאר, זה חותך את הלב.

ואולי אם לא הייתם עושים את זה, הוא לא היה מתאבד.

ואולי אם לא הייתם עושים את זה, היה לה ביטחון עצמי.

ואולי אם לא הייתם עושים את זה, האף שלו לא היה שבור.

ואולי אם לא הייתם עושים את זה, היא לא הייתה צריכה פסיכולוג, פסיכיאטר וכדורים.

אבל אל מי אני מדברת?

לעולם הם לא יידעו מה ההרגשה.

רק אם יעשו להם את זה.

אני בת להורים גרושים מגיל שנתיים וחצי.

לפני שהם התגרשו הייתי בגן במושב כלשהו.

בגן הזה היו שתי בנות גדולות ממני בשנה שאהבו להציק לי ולהתייחס אלי כאל מטומטמת ומפגרת.

הציקו לי, חטפו מהידיים שלי צעצועים שלי. שיחקו בי כי חשבו שאני מפגרת, אבל כל מה שרציתי-בגיל שנתיים (!)-זה היה קצת חברה.

עברתי עם אמא לקיבוץ <לא צריך שמות> אחרי שההורים שלי התגרשו.

ואני מודה, הייתי ילדה בכיינית לחצי שנה, ואז זה הפסיק לי.

הייתי בוגרת יותר (ואני עדיין בוגרת יותר) מהילדים שהיו איתי בגן. יותר מהילדים שהיו גדולים ממני בשנה.

בגלל החצי שנה הזאת, של ההתבכיינויות, החליטו שאני אהיה זו שמציקים לה.

הרי הגבתי כמו שהם רצו-בכיתי, ייללתי, התכנסתי בעצמי.

הם היו גדולים ממני בשנה, חבורת בנים. אני לא זוכרת כמה בדיוק, אבל 4-5 בנים לפחות.

הם לא הפסיקו להציק לי.

אבל לא הפסיקו.

פעם הם היו משחקים איתי, אבל אחר כך הם פשוט הציקו לי. הם התחילו את זה, וגררו את הצעירים יותר.

ויצא לי שם כזה, של ילדה שכיף להציק לה.

הילדים בקיבוץ הזה היו ילדים אכזריים, וגם עכשיו.

הייתי ילדה בודדה שבכתה המון, ולמזלי היו לי תחביבים ולא הייתי תלויה בחברה כמוהם-ציירתי, יצרתי, כתבתי, חשבתי.

למה הם מציקים לי? מה עשיתי להם? אני בן אדם כל כך נורא?

והם עלו לכיתה א' ואני עברתי לגן במושב אחר.

ובגן הזה כבר לא הייתי בכיינית, והתרחקתי מהילדים בקיבוץ.

השנה-שנתיים בגן ההוא היו יותר טובים. אף אחד לא הכיר אותי או את אחד הילדים מהקיבוץ, וככה אף אחד לא הציק לי.

אז מה שהייתי ילדה עם שיער קצת קצר? אז מה אם אני בוגרת? אז מה אם יש לי ידע רחב יותר משלהם?

ולא הציקו לי, אולי קצת כמו שמציקים לכל ילד-אבל ילדים אחרים תמכו בי.

ואז עליתי לכיתה א'.

ושם חיכו לי הילדים האלה שהציקו לי, ילדים בכיתה ב', מפחידים ומאיימים.

והילדים מהקיבוץ שהיו איתי בגן, והילדים שזכרו שכיף להציק לי.

היינו באותה תחנת אוטובוס.

אתם לא תוכלו לדמיין בכלל איך זה להיות בתחנה הזאת, כשמציקים לך. ובאוטובוס-בכל הזדמנות התעללו בי ופשוט שיגעו לי את המוח.

וחזרתי כל יום בוכה הביתה, וזו לא הגזמה.

הילדים בבצפר ראו את זה-איזה כיף להציק לילדה הזאת ולהוציא עליה את היצר הרע.

ומה המורים עשו אתם שואלים? "תפסיק להציק לה, נו-נו-נו!". בקיצור, שום דבר. באמת, אתם חושבים שככה תוכלו למנוע את ההנאה שבלהציק לידלה אחת בודדה?

הייתה לי חברה אחת וידיד טוב שאני בקשר איתו עד היום.

לילדה הזאת היו שפתיים גדולות והוסיפו לה כינוי.

בסוף התברר שהייתי חברה שלה כדי שיהיה לה על מי להוציא את העצבים ואת מי לנצל, כי היא עצמה בודדה.

וגם באותה השנה הזאת נהייתי יותר שונה מהבנות האחרות-לא, אני לא לסבית, ולא, אין לי בעיה עם לסביות,-לא עניינו אותי ריקודים ונסיכות. הייתה לי תקופה של שמלות, וזה עבר.

התחלתי להתלבש כמו בן, ואהבתי לטפס על עצים ולקרוא ספרים ולחלום על מפלצות וממלכות רחוקות.

הייתי מכורה לאנציקלופדיות על בעלי חיים וחיי הים בפרט (שלא נתחיל לדבר על דולפינים).

הייתי ילדה שיש לה תשובה כמעט לכל מה שהמורה אומרת, וכמובן שלא אהבו אותי בגלל זה.

שנאתי מתמטיקה בכל ליבי ובגלל זה אני גרועה בזה עד היום, ואהבו להזכיר לי את זה.

לא אהבתי לצבוע דברים ותמיד יצאתי מהקווים.

הבנות לא קיבלו אותי (וגם לא הכי עניינו אותי) בגלל השוני שלי, הבנים לא קיבלו אותי כי אני בת.

אז הייתי תלויה באוויר, ובתוך העולם שלי.

והציקו לי, והציקו לי, והחרימו אותי, והציקו לי והציקו לי והציקו לי.

הייתי ילדה בודדה בכיתה א'.

לפעמים פה ושם, לעיתים רחוקות הייתי מבקרת ומארחת.

אבל תמיד הייתי זאת שכשהיה צריך להוציא עצבים ותסכול-זה היה נופל עליה.

יום אחד חזרתי בוכה מההסעה אחרי שילד אחד-ילד בכיתה ב' שהוביל את ההצקות, שלמד את כל הקללות החדשות וניסה להמציא כל פעם כינוי מצחיק יותר-הציק לי.

אמא שלי אמרה לי לומר לילדים האלה "תיזהרו, כי אמא שלי משוגעת והיא תראה לכם מה זה!" וזה מה שצעקתי עליו.

באותו היום אמא שלי הילכה לדואר, שהיה קרוב לתחנת האוטובוס.

כל הילדים דיברו בתחנה אחרי שהם ירדו מהאוטובוס

אני זוכרת שהלכתי כמה שיותר מהר הביתה, עם דמעות בעיניים.

אני זוכרת שאמא שלי שמה את הידיים שלה על העינים שלי כדי להפתיע אותי, ואז היא שאלה אותי למה אני בוכה-וזה היה כמובן צפוי.

היא באה איתי אל התחנה ושאלה אותי מי זה שמציק לי כל הזמן.

הצבעתי על הילד שאני שונאת עד היום.

היא תפסה אותו מהחולצה, וצעקה עליו, בעיניים של לביאה-של אמא מגינה.

וכולם-כולל אחותו הגדולה בכיתה ו'-הסתכלו עלינו בשוק.

דיי להציק לילדה שכיף להציק לה, כי יש לה אמא משוגעת.

ואחרי זה ההורים שלו התקשרו אלינו והם התנצלו על כמה שהילד הזה נורא ושהם ניסו-ואמא שלי צעקה ואמרה שהוא מציק לי, הוא והחברים שלו, בצורה נוראית.

מה שהיה נכון.

כל יום, כל יום, כל יום.

זה היה דבר רגיל. זה היה יומיומי.

ומי שקורא את זה, אלו שהיו בצד המציק, לעולם לא יבינו מה זה אומר.

בכיתה ב' הצטרפה אלינו ילדה חדשה, חברה ממש טובה שלי עד עכשיו, שגם לה הציקו בגלל שהיה לה שם מוזר.

הם סתם הציקו לה, והחרימו אותה.

ואנחנו היינו חברות טובות, והציקו לנו, והרגשנו עכשיו קצת יותר בטוחות. התעלמנו, למדנו לענות ולהיות חזקות מולם.

אבל הם לא התייאשו.

הם למדו מהאחים הגדולים שלהם את המילים 'זונה' ו'שרלילה' ולא ידעו מה זה אומר, אבל הם אמרו לה את זה.

וכל פעם שהם צחקו עליה מאחורי הגב הגנתי עליה.

בכיתה ד' הכרתי עוד ילדה מדהימה וחברה טובה שלי עד היום, שגם היא הייתה טום בוי וכולם הציקו לה בבית הספר שלה.

אז למדתי לענות, אז הייתי סלע מול ים סוער. גם החברות שלי היו ככה, כל אחת בדרכה שלה.

וזה התחיל להפסיק ולדעוך.

וזה ניראה לכם אולי סוג של סוף שמח.

לא.

עכשיו אני בהגדרה מטופשת, אפילו בכיתה ט', של ילדה לא מקובלת, ולא נותנים לי צ'אנס.

לא מציקים לי, אבל גם לא מקבלים אותי. אני עדיין שונה, ומה שפעם היה 'שונה=אדם שפשוט חיבים להציק לו' היום הוא 'שונה=אדם מוזר ויצור שעדיף לא להתקרב אליו, כי הוא בטח... אין סיבה מיוחדת. פשוט מוזר.'

והביטחון העצמי שלי מתחת לקרקרעית האוקיינוס, וההרגשה נוראית.

הצלקת שנשארה לי, הסטיגמה הזאת שמשקיעה אותי לקרקעית כל פעם מחדש, מה שצמח עוד מהיבוץ הקטן ומהגן-זה לעולם לא יעלם.

כל הילדים האלה שאולי הצקתם להם אולי אלו בעצם אתם, זה לא יעבור.

לעולם לא.

אולי אם לא היו מציקים לי לא הייתי הולכת לטיפול פסיכולוגי?

אולי לא היו לי מחבות אובדניות חמש פעמים ביום? אולי הפסיכיאטרית לא הייתה רושמת לי כדורים?

אולי המצב הנפשי שלי היה הרבה יותר טוב?

אתם יודעים, עם כל זה שניראה שזה חיזק אותי, עם עור הפיל ולב הפלדה שנותרתי איתם מהחוויה הנוראה הזאת, זה לא.

זה לא פשוט וקל כמו שלפעמים זה ניראה, להיות במקום של זה שמציקים לו. זה שכולם מציקים לו, בלי יוצא מן הכלל.

הייתי בשלושה יסודיים ובשניים מהם הקפידו להציק לי בצורה יומיומית. בבצפר השלישי הייתי פשוט בודדה.

עכשיו, כשחזרתי לאיזור ועברתי לבצפר רביעי, וחלק מהילדים מכירים אותי ויודעים שכיף להציק לי היו איתי בכיתה ז'. הם ניסו להמשיך עם זה, היותר ילדותיים שביניהם.

הם אולי לא הבינו מאיפ קורן הכוח הזה שהיה לי, הכוח להתעלם ולשים עליהם פס, התשובות שהשאירו אותם חסרי מילים, אבל זה לא עוזר.

לעולם לא יבינו את זה, רק אדם שעבר חוויה כזאת.

אפשר לקרוא לזה טראומה.

כדורים, רשמו לי פאקינג כדורים נגד דיכאון ומחשבות אובדניות!

ביום חמישי ראיתי שני ילדים גדולים ממני בשנה, אלה מהקיבוץ ההוא, אלה שהציקו לי. הם שאלו אותי "נכון את גרת בקיבוץ <לא חשוב שמות>?"

הנהנתי והמשכתי ללכת, מספיקה לשמוע-"אמרתי לך שזאת הילדה הזאת שהצקנו לה ושיגענו לה את המוח!". אבל זה היה בצורה נוראית. לא של חרטה, לא של אכזבה מעצמית, בפשטות כאילו שום דבר לא קרה.

כשהגעתי הביתה התחלתי לבכות, ועכשיו נכנסתי לאחד מההתקפים האלה שלי-דיכאון, חוסר תיאבון, מחשבות של "איזה כיף שאני יכולה להרוג את עצמי בקלות", עייפות כרונית. קשה לי לחייך.

אתם צריכים להתבייש בעצמכם, אלה שאהבו להציק לחלשים מהם, לבודדים מהם!

אתם לעולם לא תבינו עד שיעשו את זה לכם! אתם התעללתם בנפש של אדם שלא עשה לכם שום דבר רע! אתם חלשי אופי אם נגררתם אחרי אחד שהציק, אתם אכזריים אם הובלתם התנהגות כזאת! חסרי אינטלגנציה ריגשית, או אינטלגנציה בכלל.

הבוס הגדול שאתה עובד תחתיו, אנס סידרתי.

רוצח משוגע, פסיכופט.

מישהו שכלוא בבית משוגעים, מישהו שלא עבר בחיים את גיל ההתבגרות כי הוא תקע לעצמו כדור בראש.

זה שכבש את העולם עם המצאה גאונית, שחקנית מצליחה.

אמן מפורסם עם נשמה מיוסרת, מכור לסמים.

הגאון המטורף של האוניברסיטה, פרופסורית.

להיות אדם מצולק נפשית, בכל דרך שהיא וכרגע אני מתייחסת אל הצלקת הזאת, זה דבר נורא.

לא משנה כמה מוכשר, חכם, יפה, חזק נפשית, בעל מיליון ושניים תחביבים.

הצלקת הזאת קיימת, והיא גדולה ומכוערת, והיא לא תיעלם גם אחרי המוות.