הוא התקשר

הוא איים

ועכשיו אני מסתובבת עם סכין שמשפשפת לי את הצוואר בכל נשימה

ובינתיים אני בבית מתחבאת מתחת לפוך

ועוד שבוע אני חוזרת לשם

ולא יודעת מה יהיה.

בן זונה.

המון אנרגיות טובות,

אנשים יפים, מוזיקה טובה

מלא בחורים

ואחת שמנה.

חייבת לשבור את התדמית,

חייבת לשנות את המצב,

חייבת.

בכוח,

בלי חשק

בלי מוטיבציה

בלי רצון

ב כ ו ח.

בלי האוכל בא התאבון.

כולכך הרבה זמן עבר,

זה מרגיש כיאילו נצח

ועדיין הפחד של אותם ימים אף פעם לא ישן.

כמה השתנה,

כמה רגשות עלו וירדו,

כמה אנשים באו והלכו,

כמה אהבה,

כמה שנאה,

כמה סליחות וכמה כעס,

כמה מקומות...

עד באר שבע הגעתי.

ועכשיו, מנסה להתאושש

אחרי סמסטר ראשון במקצוע שלא בשבילי,

מנסה להבין איך ממשיכים מכאן,

איך חוזרים אחורה בלי ליפול

או איך ממשיכים קדימה בלי להוריד את הראש.

בינתיים הכל מבולגן, אז חזרתי

לכתוב קצת, לעשות סדר

לרדת.

באמת שהתגעגעתי.