Life Under Water

אמא קיבלה הצעת עבודה בניו המפשייר. היא תיקח אותה כמובן, הם ממש התלהבו ממנה (מי לא יתלהב?) ומציעים לה יותר כסף וגם לאבא נמאס קצת מרוקוויל, נראה לי. 

אז כבר בתחילת אוגוסט אצטרך לעזור להם לעבור לניו המפשייר, שנייה לפני שאני חוזרת לצבא.

ממש התרגשתי בשביל אמא שלי בהתחלה אבל הרגשתי את הלב שלי קצת כואב מבפנים, למען האמת. מסיבה כלשהיא תמיד חשבתי שישארו במרילנד. הנה, עכשיו הלב שלי מתחלק לעוד חתיכה בשנייה ובלי שאף אחד ישאל אותי- חברים ומשפחה בישראל, חברים ואהוב במרילנד, ובקרוב הורים ואח בניו המפשייר. חוץ מזה, אם אנחנו שם כבר בתחילת אוגוסט, יש לי חודש פחות במרילנד, חודש פחות של יציאות ופגישות אחרונות עם חברים, חברות והבן זוג המדהים שלי. 

אני מפחדת פחד מוות מהחזרה לארץ. אני יודעת שאני רוצה לעשות צבא, רציתי מאז ומתמיד, אבל אין לי כוח לשוק (shock) התרבותי המחודש, ולגעגועים הבלתי נשלטים לאמא (ולאבא ואחי, אבל בעיקר לאמא) ולכאב הלב של הפרידה מהחבר. הלוואי והייתי יכולה לעשות איתו הסכם- ברגע שאני חוזרת חזרה למרילנד ללמוד באוניברסיטה, אנחנו חוזרים להיות בני זוג. אבל אי אפשר להבטיח דבר כזה. 

אני בינתיים די מדחיקה, בולנטיינס דיי יהיו לנו 7 חודשים בדיוק, שזה מטורף, המערכת יחסים הכי ארוכה שלי עד עכשיו והכל כלכך רגוע ומאושר. חבל שאי אפשר להישאר עוד שנה בי"ב או משהו. 
אבל למרות ההדחקה, לפעמים כשהנושא עולה זה קצת כואב לי בפנים.
יש לי כמה נחמות, למרות הכל: כשאני חוזרת לארץ אני חוזרת לעיר מוכרת ואהובה, לשפה מוכרת ותרבות מוכרת והכי חשוב לחברים וחברות הכי טובים בעולם, פי מאה יותר טובים מאלה שרכשתי פה באמריקה, כאלה אמיתיים לכל החיים שאפילו שנתיים לא גרמו לי להפסיק לאהוב אותם אפילו לשניה אחת.
אם יש לי מזל, האקס יחזיר לי את החפצים שנתתי לו לשמירה לפני שנסעתי ולא ידבר איתי יותר. יש גם את המשפחה הלא מיידית, אני אגור אצל סבתא וסבא, סבתא כבר הכריזה שהיא תבשל לי אוכל שאני אוהבת ושהיא כבר מדמיינת אותי ישנה במיטה אצלה בבית ואני ממש מחכה לזה. אני רוצה לבקר את הדודה והבן דוד, והבת דודה שילדה בזמן שהייתי באמריקה ולנשק את התינוקת- הסוכריה החדשה של המשפחה.

אם אזכה להיות בחיל חינוך בצבא, כל הטררם גם יהיה באמת שווה את זה, ואני בטוחה שיהיה לי שירות מעניין.

הנחמה הנוספת, שהיא עדיין בגדר תכנון, היא לנסוע לגרמניה עם הבן זוג לאיזה שבועיים לפני שאני חוזרת לארץ. אני כלכך רוצה שזה יקרה. זה בטח יהיה מדהים. נטעם קצת מטעם העצמאות, נטייל לבד, נשתה, נשתכר, נעשה אהבה, נעשה שטויות ונחזור בלילה למיטה האהובה והמוכרת אצל החברים של ההורים (הם ממש כמו דודים בשבילי, עד לא מזמן הייתי נוסעת לגרמניה כל חופש גדול והבית שלהם הוא בית שני בשבילי).

אם זה יקרה, אני אהיה הבחורה המאושרת בתבל, ואז כשאחזור לארץ אהיה עצובה, אבל אתגבר על זה כמו גדולה.

בא לי לבלות אלפי כריסטמסים איתו, שנה אחר שנה, עם המשפחה שלו או לבד בדירה העתידית שלנו. שהכל יהיה מקושט ויפה ומואר מסביב וששלג ירד בחוץ ובבית יהיה חמים ונעים. להתכרבל מול סרט כריסטמס ישן ובכלל לא לשים לב לסרט כי הוא כלכך יפה שרק בא לי להסתכל עליו, או כי אני עייפה והבטן מלאה באוכל מצוין ואני כבר נרדמת.
להתגרות בו, להעביר לו יד מלטפת על המכנס ולצחוק כשהוא נדלק בשנייה, והזיק החייתי משתקף לו בעיניים. ולנשק אותו נשיקה חושנית ומתוקה.

בא לי לכתוב לו עוד אלפי כרטיסי ברכה, שלא יספיקו כדי לבטא כמה אני אוהבת אותו ועד כמה הוא חשוב לי. לעטוף לו עוד אלף מתנות ולצפות בו מקבל אותן במבוכה והוקרת תודה.

בא לי לראות את המבט בעיניים שלו שאומר שהלוואי ואני אישאר כאן לתמיד. בא לי לשחק עם המשפחה שלו איזה משחק קופסא מגניב ולהיקרע מצחוק כי ההומור שלהם פשוט היסטרי, ולהעיף אליו מבט ולתפוס אותו מסתכל עליי במבט משועשע.

איך בא לי.