a horse with no name

אז אני בדכאון. הנה הוצאתי את זה החוצה וסוףסוף השלמתי עם זה. מה שכבר עושה אותי לטיפבה פחות בדיכאון לא?

יש אנשים מטומטמים בעולם, אין סיבה שאני אהיה אחת מהן, הסתקלות אחת במנילה שקבלתי עשתה לי פלאשבקים מיום המ"אה. כמה זלזלתי בכולם, כולם פשוט עניינו לי את התחת ומה שהמדריכה אמרה לי לא הזיז לי את קצה האצבע.

ועכשיו כן- נדפקתי בגלל זה.

להיות מדריכת ש"לח או גדנ"ע נשמע לי דווקא ממש כיף

חינוך נוער זה אחלה, השאלה היא אם אני באמת בסופו של דבר אקבל את זה במנילה שלי.

כוסעאמק אני חייבת להפסיק לשים לעצמי רגליים. ואני עושה את זה. כל הזמן

לכמה ימים הרשתי לעצמי לחשוב שאני שניה מהתפרצות לסצנת האינדי ארץ, ממש לשניה קטנה, ולמשך השניה הזאת זה היה כ"כ מופלא, ואז הבנתי כמה טיפשה ומטומטת אני וכמה שזה רחוק מלהיות נכון. כן התידדתי עם מישהו שדי ענק בתעשייה ויודע מהחיים שלו, וזה היה אחלה והיו לנו אחלה שיחות וגם נפגשנו- אבל עד לעתיד זה קשה, יותר מדי קשה. בכלל, אני יודעת שבעתיד שלי יקרה משהו מיוחד, זה כאילו היה ברור לי מאז הילדות שלי, אבל מה אני עושה בקשר לזה? לא ברור עדיין.

אני אפילו לא עוזרת לעצמי להגיע לזה, זה כאילו פשוט הפסיק לעניין אותי. זה לא סתם בא, אני יודעת, אבל מכאן ועד להתחיל לעבוד- מה לעשות, אני עצלנית.

בטח אני אעשה משהו שקשור לאנושיות.

בקיצור- אני אשנה למישהו את החיים מתישהו, בהטחתי את זה לעצמי, ואלוהים כמה ברור שאני אעשה את זה.

החיים שלי די דפוקים עכשיו, הגיע הזמן לשנות את זה, ואז מה אם אני חייבת לעשות את זה בפחות מחודש

הרבה קרה בזמן האחרון, יותר מדי דברים. יותר מדי הזדמנויות לפתח פנטזיות.

הזנחתי את עצמי יותר מדי, יותר מדי זמן גם. היום נשארתי בבית רק כי לא התעוררתי. מהיום המצב ישתנה מכל הבחינות- חיצונית, נפשית, פיזית ופנימית. ה כ ל.

הפסקתי לקרוא.. מה קרה לי?! הייתי קוראת כ"כ הרבה, כל יום חיכיתי וקיוויתי שאני אגיע הביתה ואוכל לקרוא, אבל משהו בי השתנה. כאילו זה התחיל לשעמם אותי ופנטזיות אחרות, לא כתובות מילו את מקומן של הכתובות. וזה כ"כ לא אני. הטלווזייה תפסה פתאום מקום יותר מרכזי מהספרים. אני זוכרת איך נהנתי להריח את הדפים של הספרים, כמה כיף זה היה, ואיך חיכיתי דווקא לספרים הישנים יותר כי הריח שלהם היה הרבה יותר חזק. 

וכ"כ שהריח שלהם היה משכר אותי יותא, ככה הספר היה יותר טוב.

כמה מחשבות וספורים התחוללו בראש שלי, ועדיין לא מלאו לי 18. אני יודעת מתי הפסקתי לקרוא. מתי שהחלק החברתי השלתט לי על החחים.

מפני שפעם לא היו לי חברים, המצב נהיה לכך שזה הדבר היחידי שחשוב לי עכשיו בחיים.

and it suck

יש לי חלומות, אבל מצד שני לכולם יש חלומות, מי מבטיח לי שהחלומות שלי ייתגשמו? אסור לי לסמוך רק על זה, דברים כאלה לא קורים לכולם. ברור שאני אלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה, אבל לסמוך רק עליהם? לא הולך כ"כ לקרות נראה לי.