הופכת עולמות

במקרה נכנסתי לישראבלוג אחרי יותר משנה שלא ביקרתי כאן. גילתי את הבלוג הזה. בלוג ישן שלי שחשתי בצורך עז לעצב מחדש ולכתוב בו שוב. מההתחלה.

מחקתי את כל הפוסטים הישנים. אלו הדכאוניים הכתובים בלבן על רקע שחור. אלו שמדברים על המוות, על הרצון להגיע אליו. על החברים המניאקים שלי ועל ההורים שפשוט לא מבינים... על הבנזונה ששבר לי את הלב, על הבדידות, התסכול.. 

במקום כל אלה הוספתי המון ורוד- קצת יותר מדי לטעמי, אבל הכל כדי שהבלוג לא ייראה שוב דכאוני. נמאס לי מהדיכאון. אז עכשיו הוא נראה פקאצי משו, אולי בהגזמה מסויימת- אבל לא אכפת לי. אולי הצבעים האלה יעזרו לי להרגיש טוב יותר עם עצמי.

בשנה האחרונה עברתי שינוי שלא ייאמן. הייתי בנאדם חסר ביטחון שנותן לאנשים לדרוך עליו, בנאדם חסר עמוד שדרה שכמעט ולא מדבר.

עכשיו יש לי ביטחון. אני מחייכת בכל הזדמנות. אני לא מפחדת ממה שיגידו או יחשבו עליי ובטח שלא נותנת לחברות המסריחות שלי לנהל לי את החיים. "השתנית מאז שחזרת" הן אמרו לי. "אנחנו אוהבות יותר את עצמך הישנה..."

ברור! ה"אני" הישנה עשתה כל דבר שביקשתן ממנה. כשהייתן מגעילות היא שתקה לכן. היא הייתה מפחדת להרגיש יפה בגללכן. היא הייתה מפחדת להרגיש טובה. טוב, ה"אני" הזו מתה. עכשיו אני מישהי אחרת. תתמודדו עם זה.

אבל לא השתניתי לחלוטין- הדברים שאהבתי ב"עצמי הישנה" נשארו. אני לא רבה עם ההורים ועם האח. ואם יש בעיה אני מדברת כדי לפתור אותה. ההבדל הוא שאני כבר לא הפראיירית של אף אחד. אני כבר לא הילדה השקטה שיושבת בצד וכמעט ולא מדברת. אני רוקדת, אני שרה ואני עושה את כל זה בלי לשים זין על אף אחד, סליחה על הביטוי.

כל כך שנאתי את מי שהייתי. כל כך. וכעסתי על עצמי שאני נותנת ל"חברות" שלי לגרום לי להרגיש ככה. להיות ככה. הן תמיד (ובמיוחד אחת ספציפית שלא נזכיר את שמה) דאגו שאני "אדע את מקומי". שאני אשתוק כי מה שיש להן לומר חשוב פי מיליון. התקופה הזאת נגמרה.

אחרי כמעט שבועיים במקום אחר, רחוק מהן- עם אנשים שלא הכירו אותי לפני כן, שם עברתי שינוי. פתאום הרגשתי חופשייה להיות מי שתמיד רציתי להיות. הייתי משוחררת. התמכרתי להרגשה הזאת. פתאום הרגשתי שאני חשובה. אנשים שלא הכירו אותי חזרו ואמרו לי כמה שאני יפה ומצחיקה ונחמדה ופתאום התחלתי לחשוב שאולי הם צודקים. אולי אני באמת כזו.

כשחזרתי הביתה, בלית ברירה- לא הייתי מוכנה לוותר על ההרגשה המדהימה הזו. אז אני עדיין חברה שלהן, כי תאמינו או לא יש בהן כמה תכונות טובות... אבל עכשיו אני יודעת איך להתמודד איתן. עכשיו אני יודעת לא להתייחס למה שהן אומרות. לא להתייחס כשהן עושות פרצוף כשאני מחליטה פעם ב.. ללבוש שמלה שאני אוהבת. לא להתייחס כשהן שואלות בזלזול:"מה, התאפרת?"

יש לי המון חברים חדשים. אם בהתחלה היו לי שתיים-שלוש חברות לא מי יודע מה, אז עכשיו אני מכירה עשרות אנשים שמתוכם חמישה הם האנשים הכי מדהימים שיצא לי לפגוש. אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. כאלה שבאמת אכפת להם. שדואגים לי. זו תחושה נפלאה.

אני רוצה לסיים את הפוסט החופר והאובר רגשני הזה בשיר שלדעתי מאוד מתאים לכל מה שאמרתי עכשיו:

http://www.youtube.com/watch?v=sZjr0heZNIw