הופכת עולמות

אז תוך כדי שאני מתכוננת למבחן באזרחות שיש לי מחר, החלטתי שאני מתגעגעת יותר מדי ושאני רוצה לכתוב כאן על משימה שקיבלנו בבצפר...

טוב אז ככה. בתחילת שנה הבאה (תחילת י"ב) אנחנו נוסעים למסע לפולין (או המסע בארץ- אני נחושה לטוס לפולין...). זאת הסיבה שעושים לנו השנה הכנה לקראת המסע ונותנים לנו כל מיני משימות בנושא השואה. המשימה הראשונה היא לראיין ניצול שואה. בעיקרון המשימה הייתה "לראיין את סבא/סבתא ניצולי השואה שלך" מה שלמזלי הרב אין לי. המחנכת אמרה שמי שהסבים שלו לא היו שם, ש'יאמץ' ניצול שואה. למה הכוונה? לשאול את הסבים אם חברים שלהם הם ניצולי שואה/ ללכת לבית אבות כלשהו ולבקש לדבר עם ניצול שואה (שמוכן לדבר כמובן) וכדומה.

אני שמחה שהמשימה היא לדבר עם ניצול שואה פנים מול פנים, ולא למצוא סיפור באינטרנט או משהו כזה. עוד כמה שנים כבר לא יישארו ניצולי שואה. מה שעוד מעט יהפוך ל"היסטוריה" נטו, נמצא עכשיו כחלק מההווה שלנו במידה מסוימת. הילדים שלנו (ככל הנראה) לא יזכו לפגוש ניצול שואה אמיתי. הם לא ידברו עם מישהו שהיה 'שם'. מישהו שחווה על בשרו את הזוועה. שאיבד את משפחתו, את עברו- שאיבד את חייו (אולי לא פיזית, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת).

התחלתי בחיפושים אחד ניצול שואה שיספר לי את הסיפור שלו אצל סבא. שאלתי אם יש לו חברים שהגיעו מ'שם'. הוא אמר שהוא מכיר אחד שהגיע מרוסיה ונדמה לו שהוא היה פרטיזן. הוא גם מאלה ששלחו אותם לקפריסין כשניסו לעלות לארץ אחרי המלחמה. הסיפור שלו נשמע לי מרתק ואני מקווה שסבא ידבר איתו ושהוא יסכים לספר לי.

במקביל סיפרתי למורה הנהיגה שלי על העבודה הזאת. הוא החליט שהוא לא נותן לי לשלם לו על השיעור ולצאת מהאוטו עד שהוא תופס איזה חבר עיתונאי שלו ש"ימצא לי ניצול שואה לדבר איתו"... הוא צעק המון בפלאפון ובסופו של דבר קבע עם העיתונאי שאני אתקשר בתשע. הוא הביא לי את המספר ויצאתי מהאוטו. בתשע ורבע באמת התקשרתי, והוא נתן לי שמות של שלושה אנשים:

- אחת (שלא אציין את שמה מתוקף הזכות לפרטיות- רואים? אני יודעת קצת אזרחות) גרה בבאר שבע. היא בת 90+ והוא היה אמור לעשות עליה כתבה שירדה בסוף. הוא אמר שנראה לו שהיא תשמח לדבר איתי והביא לי את הטלפון שלה בבית.

- מכירים את הסיפור של חנה סנש? אז השנייה היא אישה שהייתה שם וצנחה איתה- היא היחידה שנשארה בחיים מאלה שהיו שם. הוא הביא לי גם את הטלפון שלה, והסיפור שלה ממש מסקרן אותי... כמובן שעשו עליה כתבה. הבעיה היא שהיא גרה ממש בצפון, וזה קצת רחוק לי...

- האחרון הוא אחד שהעיתונאי עשה עליו כתבה ולפיו יש לו סיפור מאוד מעניין. כמובן שהוא לא פירט לי יותר מדי, וגם אמר שאני צריכה להשיג את המספר שלו מהעורך דין שמייצג אותו. זה נראה לי קצת מסובך, אבל לא יודעת... נראה.

קשה לי לוותר על כל אחד מהסיפורים. אף אחד מהם לא נראה לי פחות מושך ומעניין מהשני, ואני כל כך לא רוצה שיהיו סיפורים ועדויות שילכו לאיבוד... אני יודעת שאני לא אוכל לראיין את כולם. אני גם יודעת שאני לא אצליח להכיל את העדויות הקשות האלו... אבל אני כל כך רוצה לעשות מאמץ ולנסות! אני כל כך רוצה לעזור ולו במעט בשימור העדויות! אני כל כך רוצה שתהיה להם הזדמנות לספר... כל כך...

אני אאלץ לבחור בסופו של דבר. את הטלפונים האחרים אני אתן לאלו שאין להם את מי לראיין- אם לא אני, אז לפחות שמישהו אחר יתעד את זה. אני לא אוותר. אני לא אתן לעדויות להיעלם להן. לפחות לא עדויות של אנשים שרוצים לספר ולחלוק את הכאב. אנשים שרוצים שידעו.

אני חייבת לסיים... למרות שיש לי כל כך הרבה לכתוב. אני בטוחה ואתם גם יכולים להיות בטוחים שאחרי הראיון אני אכתוב כאן מה סיפרו לי ואיך היה... הנושא הזה הוא חלק ממני. חלק מכל אחד מאיתנו. פלא שהוא מסקרן אותי כל כך?

עד הפעם הבאה- אני.