הופכת עולמות

כבר הרבה מאוד זמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה. רציתי לראות איך אתאר את הרגע כל כך הרבה זמן אחרי שהוא חלף. מה אני אזכור ומה לא, ולהשוות לדברים שכתבתי קצת יותר בסמוך לנשיקה עצמה.

האמת שלא יכולתי לדמיין לעצמי נשיקה ראשונה מושלמת יותר. המשך היחסים אמנם היו רחוקים מלהיות מושלמים והסתיימו די מהר ובצורה מגעילה- אבל זה עדיין לא "הרס" את הזיכרון.

הוא גדול ממני בשנתיים בערך. טיפונת יותר. זה היה הלילה האחרון שלו פה, ועשינו מסיבת פרידה אצל ידיד שלי. את כל הערב ביליתי איתו, חוץ מהפעמים שהוא יצא לעשן. ישבנו מחובקים ואני התמכרתי לחום הגוף שלו, למגע שלו. בשלב מסויים יצאנו מה'מחסן' שישבנו בו אל טרמפולינה גדולה שהייתה בחצר, ונשכבנו עליה מחובקים.

הוא מתופף כבר כמה שנים מה שאומר ששרירים יש לו- והוא יודע להשתמש בהם... הרגשתי כל כך בטוחה כשהוא חיבק אותי כל כך קרוב. זה היה בלילה, ולמרות שלא היו הרבה כוכבים האווירה הייתה מושלמת כי הטרמפולינה הייתה די מבודדת והייתה לנו פרטיות.

דיברנו בלחש. לא יודעת למה, ככה יצא לי... הוא הצמיד את הפנים שלו לראש שלי, שאף שאיפה עמוקה ונישק לי את הראש. אמר שהוא אוהב את הריח שלי. אני חייכתי לי בשקט ועצמתי את העיניים. יכולתי להרדם ככה... לא רציתי שייגמר. שכבנו שם מחובקים במשך שעה וחצי בערך, עד שהוא שאל אותי מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יראה אותי. הרמתי את הראש שהיה על החזה הרחב שלו, ולחשתי: "חמישה חודשים". הוא הביט בי והעיניים שלו נצצו. הבטתי בו בחזרה במשך דקה ארוכה. פתאום הוא התקרב אליי והשפתיים שלנו נפגשו.

היה לו טעם של סיגריות, לצערי הרב. למרות זאת- ממש נהניתי. לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל אני זוכרת שזה היה די ארוך... בשלב כלשהו הבנתי מה אני עושה. הבנתי שזו טעות. הפסקתי ולחשתי: "אתה יודע שזה לא יכול לעבוד...". הוא הביט בי מאוכזב, ושתק. ידעתי שהוא מבין. זה היה ברור לשנינו שזה לא באמת יוכל לעבוד. ידענו את זה מההתחלה. הוא שוב חיבק אותי קרוב אליו. רציתי לבכות.

באותו לילה (או יותר נכון בשעות הבוקר המוקדמות של היום שאחרי) הוא חזר הביתה. בשדה התעופה התחבקנו דקות ארוכות- לא יכולנו לשחרר. בסופו של דבר הבנתי שאם אשאר עוד קצת אני אתחיל לבכות. חיבקתי אותו שוב, נישקתי על הלחי ועזבתי. אפילו לא הסתכלתי אחורה. לא יכולתי...

מה שקרה מאז, זה כבר סיפור בפני עצמו. סיפור לפעם אחרת...