הופכת עולמות

לפני כמה ימים היה לי ויכוח סוער עם ידיד טוב שלי. אני טענתי שאני לא יכולה לצאת עם מישהו אם לא היה בינינו קליק. מין חיבור ראשוני טוב כזה, שגרם לי להסתכל עליו באור חיובי. הוא, מצד שני, טען שאפשר לצאת עם מישהו גם בלי זה ולאט לאט, בתהליך ארוך של היכרות מעמיקה, לגרום לכך שאותו בן אדם ימצא חן בעינינו.

בולשיט.

אם עד זמן מסויים בתקופת ההיכרות הראשונית שלנו לא ראיתי אותו בתור מישהו שיכול להיות בן הזוג שלי, זה כנראה לא יקרה. וככל שהזמן עובר, כך הסיכוי שאראה אותו בצורה הזאת נעשה קטן יותר ויותר.

אולי זה מקטין לי את האופציות. אולי זה אפילו עושה אותי קצת שטחית, לדעתו של אותו ידיד. אבל מה אכפת לי? אני לא מתפשרת על מישהו שלא היה לי חיבור מיידי איתו. ואם לא חיבור מיידי, אז חיבור כלשהו בתחילת היחסים. אני קצת לא ברורה, אני חושבת... אבל מה אני אעשה? קשה לי לנסח את זה. זה מסובך. בגלל זה אני פשוט קוראת לזה "קליק"- לא צריך לנתח את המילה הזאת יותר מדי. קליק. הבזק מהיר שקורה תוך שניות ספורות. לא קרה? נקסט.

ובאותה קטגוריה של חיפוש אחר בן זוג קיימתי שיחה מעניינת עם חברה טובה שלי שעדיין מחכה לנשיקה הראשונה שלה. היא נורא נלחצת. הימים חולפים, והיא עדיין לא מצאה מישהו שראוי בעיניה לחלוק עימה את נשיקתה הראשונה. זה מוזר לי כל הלחץ הזה. אני התנשקתי בגיל די מאוחר... הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 16. כי אני בררנית. לא קפצתי על הבחור הראשון שהיה מעוניין- חיכיתי למישהו שגם יעשה אצלי משהו. רציתי שזה יהיה מיוחד. וכך באמת היה (ראו פוסט קודם).

בעיקרון אני מאמינה שצריך לצאת, לבלות ולעשות חיים תוך כדי שמשאירים את העיניים פקוחות למקרה ש-Mr.right יופיע לו משום מקום. לא צריך להיות בלחץ על זה- כי ככה זה לא ילך. את תתקעי עם איזה אחד שהתפשרת עליו כי הסיכוי שיבוא מישהו יותר טוב הוא לא משהו. בינתיים התאוריה שלי מוכיחה את עצמה. בשבוע האחרון היו מלא ימי הולדת לחברות אז כמעט ולא הייתי בבית. בין מסיבה אחת לאחרת, פגשתי מישהו. בחורצ'יק נאה, מצחיק ופתוח. היה קליק. דיברתי איתו המון מאז. יש סיכוי.

בקיצור- לא להיות בלחץ. קחו הכל באיזי, תחייכו, תצחקו, תצאו, תבלו- הבחור המיוחד הזה יגיע בסוף. לא לדאוג.