הופכת עולמות

"אני אבקש שכל ולא לב; כי אדם טיפש לא יודע מה לעשות בלב, גם אם יש לו לב", אמר הדחליל.
"ואני בוחר בלב," ענה לו איש הפח, "כי שכל אינו מביא אושר ואושר הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם."

אני מוקפת באנשי פח. אבל אנשי הפח שלי, לצערי הרב, לא הגיעו לתובנה העמוקה שאליה הגיע איש הפח של דורותי. אנשי הפח שלי בטוחים שהדבר החשוב ביותר הוא השכל. הם פועלים רק איתו, מקשיבים רק לו, מתייחסים רק אליו- הרגש כאילו לא קיים. "מה היינו עושים בלי טכנולוגיה?" הם שואלים אותי. "מה היינו עושים בלי אנושיות?" אני מטיחה בהם בחזרה. מה לדעתכם היה קורה? הטכנולוגיה אמנם הביאה לנו הרבה מאוד נוחות- מזגן, מחשב ושלל המצאות. היא גם הצילה חיים רבים. למרות זאת, הטכנולוגיה הביאה עלינו לא מעט הרס- נשקים, כורים גרעיניים ומה לא. הטכנולוגיה לא שווה דבר אם לא תהיה לנו את האנושיות הזו, שתעזור לנו לדעת איך להתמודד עם הקדמה הזו בחכמה. השכל לא שווה דבר, בלי לב.

אם תשאלו אותי, הייתי מעדיפה להיות הדחליל. הייתי מעדיפה שלא יהיה לי שכל כלל, אבל שאזכה לרגש- שאזכה לאהוב, להתרגש, לשמוח ולבכות. זה מה שנותן לחיים שלי משמעות, ולא כמה המצאות טכנולוגיות חדשניות המצאתי. אני חייבת להודות שמבחינת רמת החיים הטכנולוגיה השפיעה על החברה הכלל עולמית שלנו בצורה משמעותית לאין שיעור, אבל האם אנחנו באמת זקוקים לעוד חידושים שכאלה? כלומר, לאן זה כבר יכול לקדם אותי? אז עכשיו אני גם יכולה לשמוע שירים בפלאפון, ולשחק בו משחקים, ולגלוש באינטרנט... עניין גדול. הסתדרתי מצוין גם כששמעתי שירים במכשיר הקודם והמיושן שלי, כששיחקתי במחשב הפרה-היסטורי שלי וכשלא היה לי אינטרנט. היום אני לא יכולה לדמיין את חיי בלי כל אלה- אבל האם זה דבר חיובי?

פעם הייתי קוראת המון. גם הייתי כותבת הרבה יותר. הייתי שוקעת אל תוך סיפורי מתח והרפתקאות, אל תוך ריגושים וחוויות שהן כאילו שלי. הייתי צוללת אל תוך הספר ומפעילה את הדמיון. אני עצמי הייתי הדמות הראשית, הרגשתי את מה שהיא הרגישה, פחדתי, שמחתי ובכיתי איתה. היום אני לא צריכה. יש לי טלוויזיה ומחשב.

הקרירות הזאת... הניכור של העולם המודרני שהופך לאפרורי יותר ויותר ככל שהזמן עובר... קשה לי איתו. הנשמה כבר לא חשובה, וכמעט כל אחד היה מוכן להחליף אותה בשמחה בשק של כמה מיליוני דולרים. איך מיליוני הדולרים האלה יביאו לכם אושר? מה עם הרגש? מה עם אנושיות?

"אם יש לך מחלת לב," המשיך איש הפח, "אתה צריך לשמוח, כי זה מוכיח שיש לך לב."

איש הפח הזה דיבר כל כך בחכמה. הוא הבין שאם אין לו לב, המוח שלו לא יעזור לו- הוא לעולם לא יוכל להיות מאושר.

למה לעזאזל אני כל כך מאופקת בכתיבה? לא, אני אכתוב מה שבא לי ואיך שבא לי ומעניין לי את התחת איך זה נשמע. כל החברים שלי- מפגרים. טוב לא כולם... אבל יותר מדי מהם. הם כל כך בטוחים שזה שהם ממש חכמים (והם באמת כאלה) עושה אותם לפי מיליון יותר טובים מכל העולם. אז צר לי להודיע להם- אבל יש בידיהם טעות מרה. זה שהם יותר חכמים עושה אותם ליותר חכמים. זה הכל, ותו לא. הם לא יותר טובים מאף אחד, וזה שהם יודעים לבנות תוכנות משונות בשפת מחשב- לא מעניין אפילו את התחת הסקרן שלי.

תסתכלו על האומנות, תקשיבו למנגינה יפה בלי לחשוב על כמה אפשר להרוויח עליה. תביטו ותעריכו את היופי שסביבכם- כי רק מי שיודע להעריך את כל אלה, זוכה להיות מאושר. והרי בסופו של יום- זה כל מה שאנחנו מחפשים. חלקנו מחפשים את האושר בכסף, חלקנו בתהילה, חלקנו במוזיקה וחלקנו בזוגיות. אבל האמת היא שהאושר האמיתי יגיע רק כאשר תשכילו להעריך את כל הטוב שיש בכם, שיש לכם. תעריכו את זה שאתם חיים. תעריכו את החופש. תעריכו את העובדה שיש לכם את מי לאהוב- ואני לא מדברת רק על זוגיות, אם כי יש לכם בן זוג, מה טוב. אבל אתם חייבים ללמוד להעריך גם אותו, אחרת האושר לא יגיע אליכם.

האושר הוא בהישג יד, ורק כאשר נלמד להעריך את הדברים הקטנים ביותר בחיים... אלה שלא עולים כסף או מכניסים לנו כסף (למרות שאם אתם עושים משהו שמשמח אתכם ומתפרנסים ממנו- אין דבר טוב מזה). במקום לחשוב במונחים של רווח והפסד, נסו להעריך את היופי שיש בעולם הזה. זה לא קשה כמו שזה נשמע.