הופכת עולמות

ברגעים אלה ממש גיליתי שביום הולדת האחרון של אבא שהיה לא מזמן מלאה חצי שנה מלאה לבלוג שלי.

חצי שנה מלאה בחיוכים, בהתחלות חדשות, באושר. חצי שנה בלי הדיכאון הזה... הדיכאון שאוכל אותך מבפנים ולא נותן לך מנוח. חצי שנה... שישה חודשים... זה לא נשמע הרבה, עכשיו כשאני חושבת על זה. אבל כשאני נזכרת באיזה מצב הייתי, אני מבינה שזה המון זמן. זמן שבמהלכו דאגתי להקיף את עצמי באנשים תומכים ואוהבים, שידעו לתפוס אותי שנייה לפני שאני פוגעת בתחתית. כי לקום לבד אני כבר לא יכולה יותר... אין לי את הכוחות להוציא את עצמי שוב מהבוץ. אני נותנת בהם אמון מלא. אני סומכת עליהם, שהם ידעו להרים אותי ולתמוך בי כשאני אזדקק לכך.

אהובים שלי... יקרים שלי... כמה שאני אוהבת אתכם. כמה שאני מודה לכם. ואתם לא קוראים את זה. וגם לא תקראו. וגם אם כן, בטח לא תדעו שזו אני. אבל מדהימים שלי, אני רוצה להודות לכם. תודה. וסליחה. סליחה על כל הפעמים שצעקתי, שבכיתי, שפגעתי, שחפרתי... סליחה. אתם הייתם שם בשבילי, ברגעים הקשים. בין אם זה בכוונת תחילה ובין אם נפלתי עליכם בטעות... לא נתתם לי להרגיש כנטל, ואני כל כך מודה לכם על כך.

תודה. סליחה.

אני.