הופכת עולמות

שוב חלמתי עליך בלילה. אבל זה לא היה חלום רגיל... לא מאותם חלומות יפים בהם אנחנו יושבים מחובקים ושותקים. הפעם זה היה חלום אחר. נורא.

חלמתי שאני נוסעת אליך, לבקר אותך במושב. נהגתי לי בשלווה, כשהדיסק שצרבתי לאמא- זה עם השירים הלועזיים (כי כבר ממש נמאס לי מהמזרחית שלה)- מתנגן לו ברקע.

הסטתי את המבט לרגע. ממש לשנייה. ואז... בום. משאית נכנסה בי. שנייה אחרי זה מצאתי את עצמי שוכבת בבית חולים. הכל היה לבן- הוילונות, המיטה, החלוקים של האחיות... לכמה שניות חשבתי שאני נמצאת בבית משוגעים. הכל היה מטושטש לכמה רגעים, עד שראיתי אותך. הבטת בי במבט מודאג, מפוחד. החזקת לי את היד ורעדת. שנינו שתקנו. הרגשתי בכאב חזק, כנראה, כי אני זוכרת אנקות כאב... ואתה? אתה הבטת בי בפחד, ולא הוצאת מילה. אף לא אחת. זלגה לך דמעה... אף פעם לא ראיתי אותך בוכה (חוץ מהפעם ההיא שחתכת בצל, אבל נו- זה לא באמת נחשב...).

כשקמתי תהיתי מה היית עושה אם משאית באמת הייתה נכנסת בי, והייתי נהרגת. מה היית מרגיש... היית בוכה? הייתה נכנס לדיכאון? כמה זמן היה לוקח לך עד שהיית ממשיך הלאה?

אני רוצה שתהיה שמח. אני רוצה שיהיה לך טוב. תמיד. אבל איכשהו חלק ממני רוצה בכל מאודו להאמין שהיית בוכה עליי... שהיית מתאבל... אפילו נכנס לדיכאון בגללי. לא כי אני רוצה שתרגיש כאב או עצב... רק כדי לדעת כמה אתה באמת אוהב אותי. רק כדי לדעת שאני חסרה לך. כדי לדעת שאתה מתגעגע.

לא דיברנו היום בכלל. אני רוצה להתקשר, אבל אני לא רוצה להראות תלותית... חוץ מזה, אתה אמור להיות עם החבר הזה שלך. זה שעוד לא יצא לי לפגוש, אבל משום מה יצא לי לדבר איתו בפלאפון. הוא נשמע דווקא נחמד... אבל אני לא אתקשר כשהוא אצלך. לא רוצה להפריע לך.

הלוואי שאתה חושב עליי. הלוואי שאתה מתגעגע. אז מה אם דיברנו אתמול? זה לא מספיק לי... אני צריכה אותך קרוב...

למרות שהגעתי למסקנה שזה שאנחנו גרים רחוק אחד מהשנייה זה דבר טוב. אחרי הכל, אני צריכה להתגעגע אליך. אני צריכה קצת רחוק כדי שכשאנחנו רואים אחד את השנייה סופסוף זה יהיה מיוחד, כל פעם מחדש.

כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?