הופכת עולמות

קטע כזה שהיה תקוע לי בראש כבר הרבה זמן ורק עכשיו העלתי אותו על הכתב. הוא עדיין נורא ראשוני, עוד לא שכתבתי אותו ולו פעם אחת... זה מה שיצא:

אנשים. המון אנשים. כולם פוסעים הלוך ושוב, נראה כי רובם כלל לא יודעים לאיזה כיוון עליהם לפנות. ספק אם הם יודעים לאן פניהם מועדות. אבל הם הולכים. גם את הולכת ביניהם. את חלק מהם. את הולכת מהר כמותם, מעמידה פנים שאת חייבת להגיע למקום כלשהו- ומהר. הרחוב הומה אדם, אבל שקט להפליא. יותר מדי שקט לטעמך. את כבר הולכת המון זמן. את עייפה, אבל אין לך איפה לעצור. אין אף לא ספסל אחד בכל האזור. מוזר.
את ממשיכה ללכת, כמו כולם, עם כתפיים שמוטות ומבטך נעוץ ברצפה המלוכלכת שאלפי רגליים מטביעות בה את חותמן מדי יום.

לפתע את נעצרת. נעשה לך חם מדי. את מכוסה בזיעה ופנייך בוערות. מה קורה לך?
את מנסה להמשיך ללכת, כאילו לא קרה כלום. מתעלמת מהחום המעיק שלא מרפה. בסופו של דבר את מרגישה שאינך יכולה לשאת זאת, ונעצרת בשנית. את מנסה למחות את הזיעה שממשיכה וניגרת על פנייך, אבל משהו חוסם אותך. את כאילו נוגעת, אך לא מרגישה את כפות הידיים על עורך. את מרגישה כי אצבעותייך ממששות מין חומר מוזר. חומר גבשושי. את מעבירה את ידך על פני המשטח. הוא כלל לא נעים למגע.

כשאת מגיעה לצווארך את מבחינה במעין רווח קטן בין עורך למשטח המוזר. את משחילה את אצבעותייך הדקיקות דרכו, ומתחילה למשוך. לפתע את נרתעת וזועקת בכאב. מזל שאף אחד לא שמע.
המשטח מודבק לפנייך. ליבך מתחיל פועם בחוזקה, ואת נושמת בכבדות. את מרגישה שאין לך אוויר. את מביטה סביבך, רואה את העצים רוקדים עם הרוח, ונחנקת קמעה. מדוע אינך מצליחה להרגיש בה? כפות ידייך מתחילות להזיע גם הן ואת מחליטה לנסות שוב. בעדינות את מכניסה את האצבע לפתח הצר ומושכת פעם נוספת. זה עדיין כואב, אבל כבר יש לך סחרחורת. את בקושי נושמת. את חייבת להוריד את הדבר הזה.

משיכה אחת, ועוד אחת. כואב לך כל כך, אבל את סובלת בשקט. את מרגישה איך עורך שנמתח עד לקצה גבול היכולת שלו אט-אט מתחיל להשתחרר ולהיפרד מהחומר המעיק הזה. את ממשיכה למשוך עוד ועוד, כל פעם כמעט מתייאשת ונכנעת לכאב, אך מיד מתעשתת ומושכת חזק יותר. כך את נאבקת, באמצע הרחוב הומה האדם. איש אינו מסתכל עלייך, אבל את אפילו לא שמה לב. את מנסה לנשום.

אוויר קריר ונעים מלטף את פנייך האדמומיות. את נושמת נשימה עמוקה. עכשיו כבר לא כואב. את עוצמת עיניים לכמה רגעים, מתענגת על תחושת ההקלה כשאת סוף-סוף מרגישה את הרוח מצננת את עורך. פתאום את מבינה כמה זמן עבר מאז הרגשת כך לאחרונה. כבר שנים שלא זכית לחוש את מגע הרוח. כבר שנים שלפנייך אין כל תחושה. מדוע רק עכשיו הבחנת בכך?

את מביטה מטה, אל ידייך. את עדיין מחזיקה בדבר הזה. את מסובבת אותו, וצמרמורת אוחזת אותך. מסיכה עם חיוך מעורר חלחלה מביטה בך בחזרה. את שומטת אותה על הרצפה בחרדה, והיא מתנפצת.

ידייך רועדות. את חשה הקלה עצומה. רגע, את חושבת. עינייך נפקחות לרווחה ולפתע את משותקת מאימה. את חשופה. כולם רואים אותך. כולם. הם יכולים לגעת בך. הם יכולים להכאיב לך. לפגוע בך. הרוח מלטפת ונעימה, אבל ליבם של האנשים בלום שנאה ורוע. ברגע שיבינו שאת חשופה, לא תוכלי לעשות דבר כנגדם. את נוחתת על ברכייך ומנסה לאסוף את שברי המסכה, מנסה לשכנע את עצמך שהחיוך שצויר עליה היה יפה מאין כמותו... חבל על המאמץ. היא איננה. המסכה איננה. היכן תשיגי חדשה?

את מתרוממת על רגלייך בקושי רב, ועינייך שוב בוחנות את סביבתך, הפעם בחשש. כולם ממשיכים ללכת. כל הזמן. עם כתפיים שמוטות, ומבט שנעוץ ברצפה המלוכלכת. ורק את עומדת שם, בפנים חשופות, מביטה בעוברים ושבים.  ספק מבועתת ספק מאושרת, את מתיישבת על ספסל.

עכשיו מה?