הופכת עולמות

השנה, כמו גם בכל שנה מאז גיל 12, אני אצום. השנה, כמו גם בכל שנה מאז גיל 12, אני אשכב על הרצפה עם סחרחורת שתוקפת מדי פעם ואביט בתקרה. השנה, כמו גם בכל שנה מאז גיל 12, אני אשב עם חברים כדי להעביר את הזמן (אז מה אם כולנו מסריחים נורא מהפה?), אני אקרא המון ספרים, אני אשיר לעצמי כל מיני שירים, אני אשן.

השנה, שלא כמו בכל שנה מאז גיל 12, אני אבין בדיוק למה אני צמה.

ולמה בעצם אני צמה? (רמז: לא, זה לא כי אלוהים אמר... ><)

אני צמה כדי להביע חרטה. אני צמה כדי לשבת עם קיבה ריקה (שזה סבל בל יתואר בשבילי, שגם ככה אם אני מפספסת ארוחה אחת מסכנה ביום אני אח"כ לא מצליחה לאכול נורמלי במשך איזה שבוע) ובפה יבש ומסריח ובאמת באמת עושה חשבון נפש עם עצמי.

אילו מעשים עשיתי השנה שלא הייתי צריכה לעשות?

עם מי רבתי? במי פגעתי?

ממי אני צריכה לבקש סליחה?

באופן כללי, אני חושבת שהמשמעות הכי הכי גדולה של היום הזה עבורי, היא להיות כנה עם עצמי ולהבין באמת ובתמים מה עשיתי בשנה האחרונה שפגע או היה עלול לפגוע באדם אחר. אם זאת חברה טובה, אם זה האח הקטן, אם זה אחד ההורים... אפילו אדם שאני לא מחבבת במיוחד.

כי בסך הכל, כולנו בני אדם. ולכולנו מגיע יחס של כבוד, גם אם לפעמים נדמה לנו ש"הגיע להם".

השנה אני אכפר על החטאים שלי.

חבל שיש כל כך הרבה מהם...