הופכת עולמות

הלב והראש שלי נלחמים מלחמת חורמה בימים אלה. כן, אני מאושרת שגלעד חוזר הביתה. כמעט בכיתי מרוב אושר כששמעתי את זה. לאורך כל הדרך חשבתי מה היה קורה אם זאת הייתי אני שם בשבי. אם זה היה אחי. וזה עשה לי כל כך רע והרגשתי שחייבים לשחרר אותו. שאסור לתת לו להמשיך לסבול ככה, במרתף של השטן. אסור לתת לאדם הזה, אדם שיש לו שם, יש לו פנים, יש לו חלומות ושאיפות, משפחה שאוהבת אותו ומתגעגעת- אסור לתת לו להישאר שם ככה, בחוסר אונים, בסבל בל יתואר. פשוט אסור.

מצד שני, המוח שלי מאוד לא מסכים. כי כשאני מסתכלת על כל העניין מהצד בצורה שכלתנית נטו, אני רואה כמה שהעסקה הזאת היא כשלון וכמה שהיא פשוט לא שווה את זה (עם כמה שקשה לי להגיד את זה, וקשה לי. אני מרגישה מין גוש מועקה בגרון כשאני אומרת דבר שכזה). 1,027 אסירים שרצחו וגזלו חיים של אלפים- גברים, נשים, ילדים... בלי הבחנה. גזלו אלפי חלומות. אלפי זכרונות. גרמו לכל כך הרבה שכול וכאב לכל כך הרבה משפחות... הם, הרוצחים חסרי הלב האלה, אותם אנשים (כמה שזה נורא לחשוב על זה ככה אבל בסופו של יום גם הם בני אדם, וזה מה שכל כך מפחיד בעניין) יוצאים לחופשי. לעזה, למדינות אחרות וכן- גם אל תוך ישראל עצמה.

ובואו נניח שרק מחבל אחד יעשה פיגוע אחד שבו יירצח אדם אחד- זה כבר לא יהיה שווה את זה. כי עם כל הכבוד לחיים של גלעד שליט- הם לא שווים יותר מחייו של אדם אחר. ואם נקבל את גלעד שליט ובתמורה יירצח אדם אחר- אז מה זה שווה? לאדם האחר הזה שיאבד את חייו אין משפחה שאוהבת אותו? אין פנים? אין שם? באותה מידה שאתם חושבים מה היה קורה אם גלעד היה אח שלכם, תחשבו מה היה קורה אם אותו אדם שיירצח על ידי אחד מהאסירים המשוחררים בעסקה הזאת יהיה אחיכם. גם אז אתם חושבים שצריך לשחרר את גלעד בכל מחיר?

אז כן, כמו שאתם רואים הראש שלי והרגש שלי מאוד סותרים אחד את השני כרגע. וזה באמת מצב מאוד מסובך. זה מצב שיש לו הרבה פנים ובעיקר הרבה כאב ופחד.

היום שגלעד יחזור יהיה יום מאושר- שמהול בהרבה מאוד פחד וחרדה לאבד אדם יקר אחר.