לא הייתי פה מלא זמן, אבל לא שכחתי את הבלוג היקר שלי... כל כך רציתי לכתוב אבל לא יכולתי מחוסר זמן. עכשיו כשהתפנה לי קצת זמן (לפחות עד שאמא תחזור הביתה ותתחיל לחלק לי הוראות) אני יכולה לשבת ולשפוך את הלב.
קרה לי המון מאז היומולדת (ומאז הפוסט האחרון) אבל כאילו לא קרה כלום.
גיליתי כמה שאני באמת בן אדם שנותן תחושת ביטחון. כל כך עד שבן אדם חשדן עד כדי טירוף חשף בפניי את כל הסודות הכי כמוסים שלו בלי שבכלל אבקש. לא הכרחתי אותו, ואמרתי שאם הוא לא רוצה הוא לא חייב לספר לי. אבל הוא סיפר. והרבה. כמובן שאני לא אכתוב מי זה היה ומה הוא אמר (בכל זאת, נשבעתי לסודיות), אבל זה ריגש אותי שהוא באמת סומך עליי עד כדי כך שהוא סיפר לי את כל הסודות האפלים שלו... כל מה שהוא לא רוצה שאף אחד יידע לעולם.
ואז חשבתי לעצמי שבעצם- איזה סודות יש לי? אולי הבלוג הזה זה סוג של סוד... אחרי הכל, יש סיבה שבגללה אני לא חושפת כאן את הזהות שלי. מצד שני, העולם לא ייחרב אם אחד החברים שלי יגלה את הבלוג הזה. אולי זה יהיה קצת מביך כי אני לא רגילה לחשוף דברים שאני כותבת בפני אנשים שקרובים אליי, אבל מעבר לזה- כמה נורא זה כבר יכול להיות? אני מניחה שאין שום דבר לגביי שאני לא רוצה שיידעו. וזה לא כי אני פתוחה לגבי הסודות שלי ומוכנה לספר לאחרים, אלא מפני שאני חיה בתחושה ששום דבר שקרה לי לא נורא מספיק או מביך מספיק כדי לשמור אותו בסוד.
זה נחמד שאין לי מה להסתיר, אבל מצד שני... מה אני יודעת על עצמי שאנשים אחרים לא? אני לא חושבת שיש משהו לגביי שאף אחד בעולם לא יודע עליו. אלא אם זה כולל אותי- אני בטוחה שיש המון דברים לגביי שאני עוד לא יודעת... אבל מה עם משהו, אפילו הקטן והזניח ביותר, שיהיה רק שלי? שרק אני אדע ולא אף אחד אחר? מה רע באיזה סוד קטנטן שאני שומרת לעצמי?
אבל מספיק עם סודות. מה עם מה שגלוי? מה עם איך שהסביבה רואה אותי?
אני במשך הרבה מאוד זמן הייתי מאוד תלויה במה שהסביבה אמרה עליי. מאוד. כל דבר היה מפריע לי, למרות שהשתדלתי לשדר חוסר אכפתיות (וכנראה שבהצלחה מאחר ואני לא זוכרת שום הצקות למיניהן לכל אורך היסודי- שהרי הן נפסקו כשהמוח הלא מפותח של שאר הילדים קלט שזה לא מפריע לי). אז הצקות לא היו, אבל הערות 'שנונות' היו גם היו. הערות שיכולות לפגוע ומאוד. הערות שגם אם לא נאמרו בכוונה לפגוע- הן פוגעות. וזה כאב. עובדה שאני עדיין זוכרת אותן היטב.
מזל שהצלחתי לשקם את הביטחון העצמי שלי. יש הרבה דברים שאני עדיין לא אוהבת בעצמי. במראה החיצוני וגם בפנימיות שלי. אבל אני עובדת על זה- חלק מלקבל את עצמך זה גם להשלים עם מה שלא טוב בך. צריך לזכור שאף אחד לא מושלם.
הדבר הכי מדהים בכל העיניין הזה הוא שהוכחתי לעצמי שביטחון עצמי משנה את היחס של אנשים אליך ברמות שלא ניתן לתאר במילים. אני משדרת ביטחון, אני מרגישה יפה, מרגישה חכמה, מרגישה מצחיקה. אני מחייכת הרבה. זה גורם גם לאנשים אחרים לחייך, מה שמשמח אותי עוד יותר- אין דבר נפלא יותר מלגרום למישהו אחר לחייך... וואו יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, שאני חושבת שאני אשאיר את זה לבלוג נפרד.
אני אסיים עכשיו לפני שאגזים באורך של הפוסט...
עד החפירה הבאה, אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
