הופכת עולמות

לפני כמה ימים היה לי ויכוח סוער עם ידיד טוב שלי. אני טענתי שאני לא יכולה לצאת עם מישהו אם לא היה בינינו קליק. מין חיבור ראשוני טוב כזה, שגרם לי להסתכל עליו באור חיובי. הוא, מצד שני, טען שאפשר לצאת עם מישהו גם בלי זה ולאט לאט, בתהליך ארוך של היכרות מעמיקה, לגרום לכך שאותו בן אדם ימצא חן בעינינו.

בולשיט.

אם עד זמן מסויים בתקופת ההיכרות הראשונית שלנו לא ראיתי אותו בתור מישהו שיכול להיות בן הזוג שלי, זה כנראה לא יקרה. וככל שהזמן עובר, כך הסיכוי שאראה אותו בצורה הזאת נעשה קטן יותר ויותר.

אולי זה מקטין לי את האופציות. אולי זה אפילו עושה אותי קצת שטחית, לדעתו של אותו ידיד. אבל מה אכפת לי? אני לא מתפשרת על מישהו שלא היה לי חיבור מיידי איתו. ואם לא חיבור מיידי, אז חיבור כלשהו בתחילת היחסים. אני קצת לא ברורה, אני חושבת... אבל מה אני אעשה? קשה לי לנסח את זה. זה מסובך. בגלל זה אני פשוט קוראת לזה "קליק"- לא צריך לנתח את המילה הזאת יותר מדי. קליק. הבזק מהיר שקורה תוך שניות ספורות. לא קרה? נקסט.

ובאותה קטגוריה של חיפוש אחר בן זוג קיימתי שיחה מעניינת עם חברה טובה שלי שעדיין מחכה לנשיקה הראשונה שלה. היא נורא נלחצת. הימים חולפים, והיא עדיין לא מצאה מישהו שראוי בעיניה לחלוק עימה את נשיקתה הראשונה. זה מוזר לי כל הלחץ הזה. אני התנשקתי בגיל די מאוחר... הנשיקה הראשונה שלי הייתה בגיל 16. כי אני בררנית. לא קפצתי על הבחור הראשון שהיה מעוניין- חיכיתי למישהו שגם יעשה אצלי משהו. רציתי שזה יהיה מיוחד. וכך באמת היה (ראו פוסט קודם).

בעיקרון אני מאמינה שצריך לצאת, לבלות ולעשות חיים תוך כדי שמשאירים את העיניים פקוחות למקרה ש-Mr.right יופיע לו משום מקום. לא צריך להיות בלחץ על זה- כי ככה זה לא ילך. את תתקעי עם איזה אחד שהתפשרת עליו כי הסיכוי שיבוא מישהו יותר טוב הוא לא משהו. בינתיים התאוריה שלי מוכיחה את עצמה. בשבוע האחרון היו מלא ימי הולדת לחברות אז כמעט ולא הייתי בבית. בין מסיבה אחת לאחרת, פגשתי מישהו. בחורצ'יק נאה, מצחיק ופתוח. היה קליק. דיברתי איתו המון מאז. יש סיכוי.

בקיצור- לא להיות בלחץ. קחו הכל באיזי, תחייכו, תצחקו, תצאו, תבלו- הבחור המיוחד הזה יגיע בסוף. לא לדאוג.

כבר הרבה מאוד זמן רציתי לכתוב את הפוסט הזה. רציתי לראות איך אתאר את הרגע כל כך הרבה זמן אחרי שהוא חלף. מה אני אזכור ומה לא, ולהשוות לדברים שכתבתי קצת יותר בסמוך לנשיקה עצמה.

האמת שלא יכולתי לדמיין לעצמי נשיקה ראשונה מושלמת יותר. המשך היחסים אמנם היו רחוקים מלהיות מושלמים והסתיימו די מהר ובצורה מגעילה- אבל זה עדיין לא "הרס" את הזיכרון.

הוא גדול ממני בשנתיים בערך. טיפונת יותר. זה היה הלילה האחרון שלו פה, ועשינו מסיבת פרידה אצל ידיד שלי. את כל הערב ביליתי איתו, חוץ מהפעמים שהוא יצא לעשן. ישבנו מחובקים ואני התמכרתי לחום הגוף שלו, למגע שלו. בשלב מסויים יצאנו מה'מחסן' שישבנו בו אל טרמפולינה גדולה שהייתה בחצר, ונשכבנו עליה מחובקים.

הוא מתופף כבר כמה שנים מה שאומר ששרירים יש לו- והוא יודע להשתמש בהם... הרגשתי כל כך בטוחה כשהוא חיבק אותי כל כך קרוב. זה היה בלילה, ולמרות שלא היו הרבה כוכבים האווירה הייתה מושלמת כי הטרמפולינה הייתה די מבודדת והייתה לנו פרטיות.

דיברנו בלחש. לא יודעת למה, ככה יצא לי... הוא הצמיד את הפנים שלו לראש שלי, שאף שאיפה עמוקה ונישק לי את הראש. אמר שהוא אוהב את הריח שלי. אני חייכתי לי בשקט ועצמתי את העיניים. יכולתי להרדם ככה... לא רציתי שייגמר. שכבנו שם מחובקים במשך שעה וחצי בערך, עד שהוא שאל אותי מתי תהיה הפעם הבאה שהוא יראה אותי. הרמתי את הראש שהיה על החזה הרחב שלו, ולחשתי: "חמישה חודשים". הוא הביט בי והעיניים שלו נצצו. הבטתי בו בחזרה במשך דקה ארוכה. פתאום הוא התקרב אליי והשפתיים שלנו נפגשו.

היה לו טעם של סיגריות, לצערי הרב. למרות זאת- ממש נהניתי. לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל אני זוכרת שזה היה די ארוך... בשלב כלשהו הבנתי מה אני עושה. הבנתי שזו טעות. הפסקתי ולחשתי: "אתה יודע שזה לא יכול לעבוד...". הוא הביט בי מאוכזב, ושתק. ידעתי שהוא מבין. זה היה ברור לשנינו שזה לא באמת יוכל לעבוד. ידענו את זה מההתחלה. הוא שוב חיבק אותי קרוב אליו. רציתי לבכות.

באותו לילה (או יותר נכון בשעות הבוקר המוקדמות של היום שאחרי) הוא חזר הביתה. בשדה התעופה התחבקנו דקות ארוכות- לא יכולנו לשחרר. בסופו של דבר הבנתי שאם אשאר עוד קצת אני אתחיל לבכות. חיבקתי אותו שוב, נישקתי על הלחי ועזבתי. אפילו לא הסתכלתי אחורה. לא יכולתי...

מה שקרה מאז, זה כבר סיפור בפני עצמו. סיפור לפעם אחרת...

"פרחים בקנה ובנות בצריח- פלא שהטנק הזה לא עובד??"

זה מה שכתוב על החולצת-גדנ"ע שלנו. למרות השובניסטיות הברורה במשפט, הוא הצליח להצחיק גם אותי. אותי! הבן אדם האחרון שיצחק מבדיחה שובניסטית! אבל אני חייבת להודות שכשהבדיחה באמת מצחיקה- אני לא אתאמץ להסתיר זאת... לעומת הבדיחה הזו שזכתה לגיחוך ממני, יש בדיחות קצת פחות שנונות בסגנון "אישה טיפשה מטבח מיטה" שממש לא משעשעות אותי ולו במעט.

אני בעד לצחוק על עצמי, על נשים, על גברים, על טיפשים, על גבוהים, על גמדים, בלונדיניות, ברונטיות, יהודים, נוצרים, מוסלמים- מה לא? מה רע בקצת הומור? ואם משלבים הומור עצמי אז בכלל! אבל יש מקרים שבהם זה עובר את הגבול. ממש אבל. יהיו את אלה שיגידו שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו, אבל אני ממש לא מסכימה עם זה. יש קווים אדומים שאותם אסור לחצות בשום פנים ואופן.

רוצים דוגמה? אוקי.

אז ראיתי לפני כמה ימים ב-יס קומדי (פרסומת סמוייה) סטאנד אפ של איזו בלונדינית בת 50 ומשהו... לא זוכרת את השם שלה. היא הייתה מצחיקה, רוב הזמן. זה עד שהיא אמרה: "קדימה יטל, תיכנסי לתנור! נו, את יודעת איך עושים את זה- את יהודייה!".

המשפט הזה העביר בי חלחלה. מיד העברתי ערוץ, לא יכולתי. אתם יכולים להגיד שלקחתי את זה קשה מדי ושזו הייתה רק בדיחה, אבל בתגובה אבקש מכם להסביר לי את הדבר הבא:

איך לעזאזל אפשר לקחת אירוע היסטורי כל כך אכזרי ומפלצתי שבו מליונים קיפחו את חייהם רק בגלל דרך אמונתם ואורח חייהם- ולהפוך אותו לבדיחה?

איך בשם האלוהים אפשר לצחוק על מחנות המוות, על הסבל, על הרצח ההמוני של תינוקות, ילדים, נשים וגברים? איך?

לאיש אין את הזכות להפוך את הצלקת שלעולם לא תגליד לבדיחה. איך אפשר לזלזל כך בקורבנות?? זה מזעזע בעיניי! זה מחליא אותי, אני לא יכולה לשמוע בכלל דברים כאלה. היא פשוט לקחה את כל הזכרונות שנלקחו מהמבוגרים, את החלומות שנלקחו מהילדים, את האובדן, את התופת- והפכה את כל זה לבדיחה שאורכה פחות ממשפט. אפילו הקהל לא ידע איך להגיב. היו שצחקו, היו ששתקו, והיו שהשמיעו קולות שמסמנות את זה שהיא עברה את הקו האדום. מה אני הייתי עושה? הייתי קמה ויוצאת מהאולם. פשוט מאוד. אני לא מוכנה שיעשו צחוק מדבר כזה. לא מוכנה.

לא התכוונתי בכלל לכתוב פוסט עצבני, פשוט התחשק לי לכתוב וזה מה שיצא... אני אשאיר אותו כמו שהוא, ואקווה שאצליח לגרום לאנשים להבין שיש קווים אדומים גם בקומדיה.

שלכם עד הפעם הבאה, אני.