הופכת עולמות

"מנתונים שמציג משרד הבריאות: כ-10,000 איש מתים כל שנה מעישון".

אמא שלי הייתה מעשנת. אבא שלי היה מעשן. סבא שלי היה מעשן. דוד שלי היה מעשן. גם דודה שלי. הם כולם הפסיקו. אחרי שנים על גבי שנים של עישון מסיבי, הם הפסיקו. אני דואגת שאולי זה קרה מאוחר מדי...

נזקי העישון ידועים לכל. אז למה? למה לסכן את הבריאות ואת החיים שלך ושל כל מי שנמצא בסביבתך?

הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה בשביל שאבא יפסיק לעשן. הוא הקפיד לעשן במרפסת, כדי שאנחנו לא נהיה מעשנים פסיביים. אז היינו סוגרים לו אותה, אני ואחי הקטן, כדי שלא תהיה לו את האפשרות לצאת החוצה לעשן. ידענו שהוא לא יהיה מסוגל לפגוע בנו, שהוא לא יהיה מסוגל לעשן לידינו, לסכן את הבריאות שלנו. את החיים שלנו. אז הוא מצא דרכים מקוריות להפסיק לעשן... יום אחד באתי אליו בוכה. הייתי בערך בת אחת עשרה... "אני לא רוצה שתמות. בבקשה תפסיק". אני חושבת שזה נתן לו את ה"בום" הזה שהוא היה זקוק לו. הוא תמיד ידע שזה מזיק לו, אבל הוא לא הפנים את זה באמת עד שאמרתי שאני לא רוצה לאבד אותו לנצח.

יש שיאמרו שזה הגוף שלהם, ושאם בא להם להרוס אותו אז יש להם את הזכות המלאה. יודעים מה? אוקי. אבל שנייה לפני שאתם מוציאים את המצית ומדליקים לכם עוד סיגריה, תחשבו על הילדים שלכם. תחשבו על האחים שלכם, על ההורים. אתם חושבים שהם ישמחו לטפל בכם כשתחטפו איזה סרטן ריאות? אתם חושבים שהם יהנו לקבור אתכם עשרים שנה לפני שהגיע זמנכם? אני בספק.

ואם כבר החלטתם שלאף אחד לא יהיה אכפת מכם בכל מקרה, בסדר. אבל אל תעשנו לידי. כי לי יש משפחה שאוהבת אותי ואני אוהבת אותה. ואני מעוניינת לשמור על החיים שלי ועל הבריאות שלי, תודה רבה. וזה שזה מקום ציבורי לא הופך את זה שאתה שולח אליי עננת עשן מסריחה לבסדר. הבריאות שלך נמצאת בידיים שלך. אז אני אשמח מאוד אם תתן לי לקחת את הבריאות שלי בידיים שלי. אני לא מעשנת. אני גם לא אעשן. יודעים מה? גם אם הייתי מאוד מאוד רוצה לנסות אני לא יכולה. כי יש לי אסטמה, ואם אני רק מריחה את העשן אני כבר מתחילה לחרחר.

אז אדוני היקר ומחוסר החברים, אבקש ממך לכבות את הסיגרייה וללכת להתאבד באיטיות במקום אחר. רחוק ממני. כי אני לא מתכוונת לסיים את חיי כמעשנת פסיבית.

ברגעים אלה ממש גיליתי שביום הולדת האחרון של אבא שהיה לא מזמן מלאה חצי שנה מלאה לבלוג שלי.

חצי שנה מלאה בחיוכים, בהתחלות חדשות, באושר. חצי שנה בלי הדיכאון הזה... הדיכאון שאוכל אותך מבפנים ולא נותן לך מנוח. חצי שנה... שישה חודשים... זה לא נשמע הרבה, עכשיו כשאני חושבת על זה. אבל כשאני נזכרת באיזה מצב הייתי, אני מבינה שזה המון זמן. זמן שבמהלכו דאגתי להקיף את עצמי באנשים תומכים ואוהבים, שידעו לתפוס אותי שנייה לפני שאני פוגעת בתחתית. כי לקום לבד אני כבר לא יכולה יותר... אין לי את הכוחות להוציא את עצמי שוב מהבוץ. אני נותנת בהם אמון מלא. אני סומכת עליהם, שהם ידעו להרים אותי ולתמוך בי כשאני אזדקק לכך.

אהובים שלי... יקרים שלי... כמה שאני אוהבת אתכם. כמה שאני מודה לכם. ואתם לא קוראים את זה. וגם לא תקראו. וגם אם כן, בטח לא תדעו שזו אני. אבל מדהימים שלי, אני רוצה להודות לכם. תודה. וסליחה. סליחה על כל הפעמים שצעקתי, שבכיתי, שפגעתי, שחפרתי... סליחה. אתם הייתם שם בשבילי, ברגעים הקשים. בין אם זה בכוונת תחילה ובין אם נפלתי עליכם בטעות... לא נתתם לי להרגיש כנטל, ואני כל כך מודה לכם על כך.

תודה. סליחה.

אני.