הופכת עולמות

אז סיימתי י"א, ואפילו בהצטיינות (מסתבר שבישיבה הפדגוגית נורא התלהבו ממני...).

לא מאמינה. עוד שנה עד הגיוס... מפחיד. מאוד מפחיד. אבל לא חושבת על זה עכשיו. עכשיו אני חושבת על מה אני עושה עם החופש האחרון שנשאר לי. הצעות?

(חוץ מלעצב מחדש את הבלוג- יותר מדי ורוד ><)

הרבה פעמים כשאני רואה ספר, הכותרת או התקציר מזכירים לי אדם מסויים שפשוט חייב לקרוא את הספר.

לאח שלי עוד מעט יש יום הולדת ואני מתלבטת איזה ספר לקנות לו. החלטתי שאנצל את יום ההולדת שלו ואת שבוע הספר כדי למצוא דיל נחמד ולקנות ספר לאמא, ספר לאבא וספר לו.

כבר מצאתי לאמא ואבא את הספרים המושלמים. זה התחיל ברפרוף בעיתון "לאישה". נתקלתי פתאום בריאיון עם דבורה טאנן על ספרה החדש "אמא תמיד אהבה אותך יותר", ספר שבגדול מדבר על יחסים בין אחיות. ישר חשבתי על אמא שלי ואחותה. ברור לי שהן מאוד מאוד אוהבות אחת את השניה, אבל היחסים ביניהן קצת מתוחים לפעמים ואני חושבת שאמא מאוד תהנה לקרוא את הספר הזה.

אחר כך חשבתי שאם אני כבר קונה ספר לאמא, אני אקנה אחד גם לאבא- שלא ירגיש מקופח. אז חיפשתי וחיפשתי ומצאתי את הספר "אינטיליגנציה אבהית", שנכתב על ידי ד"ר עלי כ"ץ ומדבר על תפקידו של האב בתא המשפחתי בעידן המודרני. ספר שלדעתי תפור עליו.

עכשיו כל שנותר לי הוא למצוא ספר שמתאים לאח הקטן (12) והמאוד בוגר לגילו. הצעות?

כשאני ממש ממש רוצה לכתוב (כמו עכשיו) ואין לי מושג על מה, אני בדרך כלל כותבת על הנושא החם. אבל היום לא בא לי. אז חשבתי וחשבתי ונזכרתי בשיחה שהייתה לי עם ידיד קרוב אתמול בערב (כן, אנחנו מגיעים לשיחות מזעזעות).

עכשיו אני יודעת מה מפריע לי. על מה אני רוצה לכתוב. אונס.

אני, ברוך השם, לא נאנסתי מעולם ואני לא מאחלת זאת גם לשונאיי. בת דודה שלי, מצד שני, דווקא כן. על ידי דוד שלה, במשך פאקינג שלוש שנים בין הגילאים 12-14. אני לא יכולה לדמיין את הזוועה. באמת שלא. אני לא יכולה לדמיין משהו נורא מאונס, באמת. גם לא רצח. אחרי רצח- אתה מת. אתה בעולם הבא. אחרי אונס אתה גם מת, אבל מבפנים. הגוף שלך עוד זז. אתה עוד מרגיש את הכאב, הטראומה חקוקה בך- ואתה חי-מת מהלך. זה מה שאתה. זה מה שהיא. היא יצאה מהארון בשנה שעברה, באופן לא מאוד מפתיע. גם אני לא הייתי מסוגלת לגעת בגבר אחרי דבר כזה. גברים מפחידים אותה. המגע שלהם, המבטים שלהם, הקול שלהם. זה עושה לה רע. היא מתה מבפנים ואין לה מושג איך להתמודד עם זה. לא משנה מה אני מנסה לעשות, אני לא באמת יודעת איך לעזור לה. הוא הרס לה את החיים, ועכשיו אין אפילו מי שיעזור לשקם אותה. עכשיו אתם בטח חושבים, ומה עם ההורים שלה? שישלחו אותה לפסיכולוג או משהו!

נראה לכם? אתם לא מכירים את ההורים שלה. אני מדברת איתכם על אבא שמעולם לא ראיתי אותו בבית שלהם ועל אמא שכשהבת שלה מתקשרת אליה בלחץ אטומי ואומרת לה שהשכן הסוטה עומד מול החלון של החדר שהיא יושבת בו ומצלם אותה בגופייה צמודה, היא אומרת: "את חושבת שלך יש בעיות?? איזה יונה מפגרת חירבנה לי על האוטו היום!!"

אז כן, ההורים הם לא בדיוק האנשים שישקמו אותה. אז נשארנו רק אנחנו, החברים ושאר המשפחה שכן תומכת (שזה לא הרבה). לאף אחד מאיתנו אין כסף כדי לשלם לה על פסיכולוג. אף אחד מאיתנו לא יודע לעזור לה כמו שצריך. אף אחד מאיתנו לא מסוגל לשקם אותה. עד כאן הכל ברור? מצויין.

עכשיו השאלה הנשאלת היא, למה הדוד הזה שלה שלקח לה את החיים והשאיר אותה חסרת אונים בלי שום יכולת להשתקם יצא בעוד שנתיים במקרה הטוב מהכלא ויחזור לחיים רגילים? למה לכל הרוחות הוא יכול לחזור לחיות את חייו הנורמלים בעוד שהיא לא תהיה מסוגלת לחזור לחייה לעולם? למה לו מגיע שיקום ולה לא?

ונניח שהיה לה כסף לפסיכולוג. נניח שהיא הייתה משתקמת וממשיכה בחייה באופן "תקין". אתם באמת חושבים שהצלקת נעלמת? שהיא באמת תוכל לחיות את חייה עם נפש שלווה? חד וחלק לא! היא לא תוכל. אז למה הוא כן? למה לו מגיעים חיים נורמלים ולה לא?

יהיו ביניכם את אלה שאולי יאמרו שכמה שנים בכלא זה לא הכי סימפטי וש"כמה שנים בכלא" זה לא משהו שעובר בקלות. צר לי לומר לכם, אבל התוצאות של אונס *קצת* יותר חמורות.

נפשה המיוסרת לא תוכל למצוא מנוח (בוודאי שלא בלי עזרה של פסיכולוג) בעוד שהמפלצת שגרמה לה לכל זה תסתובב לה בחופשיות ברחובות.

הוא עשה טעות? ועוד איזו טעות (שנמשכה שלוש שנים, להזכירכם). הוא ישלם על זה בכמה שנות מאסר? סליחה, אבל לדעתי זה לא מספיק.

אם נגזר עליה (בגלל אותה מפלצת) לחיות כל החיים בנפש מיוסרת, אז מן הראוי שעונשו יהיה זהה- שיירקב בכלא.

למה מגיע לו חופש?

לה לעולם לא יהיה כזה יותר.

למה מגיע לו שיסלחו לו?

היא תצטרך לחיות עם הפצע שלעולם לא מגליד עד יומה האחרון.

מפלצת שכמותו. אין לו זכות לחיות.