להתקדם, תוך כדי תנועה

הכל בדיוק, אבל בדיוק כמו שרציתי. אחרי 2 כוסות קפה מהמכונה המדליקה שלי עם חלב סויה מוקצף וקינמון מפוזר מלמעלה - קפה שהיה יותר טעים לי מכל קפה ששתיתי בבית קפה אי פעם (זאת רק אני או שהמילה 'קפה' הופיעה יותר מידי במשפט אחד?), החלון פתוח לקלוט את הגשם בחוץ, שבינתיים פסק, אבל שומעים שלא עבר הרבה זמן מאז, כי המכוניות נוסעות בתוך שלוליות, ועדיין יש טפטופים מאדן החלון, הכל כל-כך שלו לי עכשיו, ואני קוראת במחברת אוסטרליה המתקדמת שלי (השנייה, שכתבתי בה כשהייתי כבר בשלהי העזיבה) ונזכרת, חווה מחדש את הרגשות, העלבונות, ההתפכחות, הריחות, הטעמים, הפחדים, העמימות שהאלכוהול גרם לי שלרוב עשתה לי רע (רק שאז לא כל-כך הבנתי את זה) ואני רואה את עצמי גדלה וצומחת ככל שהעמודים מתקדמים. באמת היו רגעים במשך שהותי באוסטרליה, בעיקר לקראת הסוף כשראיתי את התמונה המלאה - שתהיתי לעצמי האם זה היה שווה את זה, לעזוב את המשפחה ואת כל האנשים היקרים לי, ולטוס ליבשת הכי רחוקה לבד, תהיתי אם זה באמת לימד אותי משהו, או שעשה אותי טיפשה ותמימה יותר, כשהאמנתי יותר מידי באנשים שרק הכרתי וראיתי בהם משפחה שלי, כי בהיותי "בתולת חו"ל" באיזשהו מקום ראיתי את זה ככה שכל ישראל אחים מעבר לים, וכולנו משפחה אחת גדולה, שכולנו עוזרים ומגנים אחד על השני לא משנה מה. אז זה בהחלט היה שווה את זה, זה היה שווה כל רגע.

זה הקטע האחרון שכתבתי באוסטרליה, יותר נכון בBACKPACKER (אכסנייה) שלנו, אחכ כתבתי עוד מהשדה. אהבתי את הקטע הזה ואני מתחברת לעוצמות שיש בו, מה שמוכיח שהרבה ממה שלמדתי ועברתי שם - לקחתי איתי ל"פה". למרות שעברו שנתיים מאז החוויה הזו:

'מילים יכולות להיות כלי נשק, יכולות לפגוע, לפצוע - מצד שני יכולות להאיר את העולם שלך ולגרום לכל להיראות מדהים, האפשרות השלילית (אפשר לקרוא לה ברירת מחדל) היא כלום, שקט. לפעמים למילים אין משמעות. כי לפני 5 דקות, כשישבתי על אדן החלון, עישנתי סיגריה ושתיתי את הבירה האוסטרלית האחרונה שלי, מנסה להפנים שזה לא בקרוב, זה לא או-טו-טו, זה כבר כאן וזה עכשיו וזה היום - היום אני עוזבת את אוסטרליה, גיליתי שהראש שלי ריק לחלוטין, שום מחשבות, כאילו מנגנוני ההגנה שלי מסרבים לתת לי לקלוט, אני באמת לא מסוגלת. היה לי טוב, היה לי רע, היה מצחיק (מאוד) ולפעמים סתם שקט משעמם כזה, היו רגעים שהעולם קרס מסביבי ולא הצלחתי להמשיך לחשוב, וגם רגעים שאני לא אשכח לעולם, שהייתי נותנת הרבה כדי שיחזרו. אני לא יודעת אם השתניתי בתקופה הזאת, בשלושת החודשים שביליתי רחוק מהבית ומהחברים, מנסה להשתלב ולא תמיד מצליחה, לפעמים פשוט לא רוצה בכלל להיות חלק מכלום. הכל ארוז, הכל נכנס, המקום הספיק - גם עם המזכרות והמגפיים והבגדים החדשים והשטויות.סקס עם גבר אוסטרלי לא קיבלתי, ואולי זה לטובה בעצם. אולי אני אחזור לארץ קצת אחרת, אני לא צריכה הרבה, רק טיפונת. קצת פחות תלותית. לא מפחדת לישון לבד. לא צריכה איזו אשליה של זוגיות - גם אם זה רק ללילה - כדי להרגיש שהכל מסביב בסדר. לא מפחדת, נקודה. ולא צריכה, נקודה. זה מה שבאמת למדתי פה, ששום דבר לא דחוף - שסבלנות היא מעלה, ושאין סיבה לפחד, מכלום, אף פעם (טוב, כמעט), ושהכל קטן עליי.

אני יושבת במשרד, עם ריח של סופ"ש טרי באוויר, לא מאמינה שהשבוע הארוך והמתיש הזה נגמר, ומעיינת בבלוג הקודם שלי שאת הפוסט האחרון בו כתבתי לפני מעל 3 שנים, ונהנית. אני אוהבת לקרוא דברים ישנים שכתבתי, בין אם זה לפרסום בבלוג, בין אם זה "מכתב שלא נשלח" (אלוהים יודע שיש לי ערימות כאלה בבית הוריי) ובין אם זה סתם יומנים של בית-ספר שהחלו את דרכם כיומנים תמימים לכתיבת שיעורי בית ומטלות משמימות, והפכו לאט לאט לתיעוד ופירוט של פעילויותיי, לאן הלכתי, עם מי, מה חשבתי, מה הרגשתי, והאם נהניתי. אני אוהבת לראות ולהרגיש איך אני משתנה, איך ראיית העולם שלי משתנה כל פעם מחדש, פעם לטובה, פעם לרעה, ואז שוב לטובה. אני אוהבת לזהות את סגנון הכתיבה הייחודי שלי גם בדברים שכתבתי לפניי 5 או 6 שנים.

היום בערב אני יודעת בדיוק מה אעשה, אני אנצל את ההזדמנות שאני לא עובדת במסעדה כמו בדרך-כלל בימי חמישי, אני אשב בדירתי הצנועה, אדליק לי ג'וינט ואוציא את היומנים שכתבתי באוסטרליה, ובפעם המיליון ואחת בערך - אקרא בהם שוב.

אם יתמזל מזלי יירד גשם בערב, אני אקשיב לו מהחלון בתוך הדירה החמה שלי וארגיש הכי מאושרת שיש,

כי אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

אחד הגורמים העיקריים לויכוחים וחילוקי דיעות ביני לבין הבן זוג שלי הוא העובדה שכל פעם כשאני כועסת/עצבנית/מתוסכלת/פגועה אני מרימה את הקול, כמובן שכשאנחנו רבים זה עולה מדרגה ואני ממש צועקת, זה לא מוצא חן בעיניו והוא לא מוכן לקבל את זה. הוא הבהיר לי שאין בכוונתו לשנות אותי או לחנך אותי, אלא הוא פשוט רוצה שאני אבין שאין לזה שום קשר (כמו שאני טוענת כל פעם שהוא מעיר לי שהרמתי עליו את הקול) לעבודה ש'זה האופי שלי' ו'ככה אני רגילה', כי הוא הבן זוג שלי, הוא אוהב אותי והוא לא מוכן שאני אצעק עליו כאילו היה אחד הטבחים במסעדה בה אני עובדת שאני רבה איתו בצרחות ואחרי יומיים מחייכת אליו כאילו כלום (אם כבר מדברים על זה, אני נורא מזכירה לעצמי את נופר מור מהאח הגדול בקטעים מסויימים כשאני צועקת, ואם בתחילת העונה הייתי מסתכלת עליה בחיבה, לאט לאט זה הפך לגועל וסלידה, אני בטוחה שמהצד אני מאוד דומה לה כשאני צועקת או רבה עם מישהו. גועל נפש), אני מקבלת את דבריו ומנסה בכל כוחי להימנע מהרמת קולי בעת ויכוחים או ברגעים בהם אני מרגישה שהוא פשוט לא מבין אותי, מה גם שזה לא שם את ידי על העליונה משום בחינה, אם כבר אז ההפך הגמור- העובדה שאני חשה צורך להרים את הקול כדי להבהיר את דבריי או כביכול להוכיח פואנטה כלשהי מראה על חוסר ביטחון ומצוקה, כמו שקראתי פעם באיזה מקום "אנשים שאתה צועק עליהם לא אומרים לעצמם 'וואו הוא בטח צודק', לזכור ולאמץ את זה, זה קצת מצחיק אבל בעיקר מאוד נכון.

והנה היום בדרכי לעבודה אני משוחחת עם אימי, התקשרתי לשאול אותה איך לשטוף את הרצפה בבית (למעשה זהו פרקט, ופרקטים אסור להרטיב מאחר וזה גורם להם להתרומם, אלוהים יודע למה) ו-one thing led to another וכרגיל השיחה הובילה לנושא הקבוע שלה מאז שעברתי לגור לבד (אני לא מאמינה שעבר רק שבוע! זה מרגיש כמו חודשים) – אוכל, האם אני אוכלת, כמה אני אוכלת, איך אני אוכלת ומתי, אז היום הנושא היה 'מה אני צריכה מהסופר', ובעודי מנסה להסביר ולהזכיר לה ש-אתמול הייתי בסופר, קניתי את כל מה שחסר לי, אני לא צריכה כלום, ובחיי שאני תכף אתחיל לזרוק אוכל כי פשוט אין! לי! יותק! מקום! במקרר! (אמת לאמיתה, אפילו הזמנתי אותה לבוא לראות), בשלב מסוים של השיחה שהפכה לויכוח קטן כשהיא בסה"כ ניסתה להסביר לי שעצם זה שעברתי דירה והכל טוב ויפה לא אומר שאני צריכה לקחת את כל עול העצמאות על עצמי ואין סיבה שאני לא אתן לה לעזור לי, הטונים שלי עלו, וכשאני אומרת שהם עלו אני מתכוונת שפשוט צרחתי, שתפסיק לדבר איתי על אוכל, שאני לא צריכה אוכל, ושתניח לי כבר. אפילו סובבתי כמה ראשים עם הצעקות שלי ב-07:30 בבוקר, והדובדבן שבקצפת היה שניתקתי לה את הטלפון באיזשהו שלב. לעצמי תירצתי זאת כ'הייתי עייפה, עבדתי אתמול ב2 עבודות והיא מבלבלת לי את המוח על הבוקר' 'אמרתי לה כבר כמה פעמים שאני לא צריכה אוכל אז אולי אם אני אצעק היא תבין' ושאר קשקושים. כעבור שעה התקשרתי להתנצל, אני חושבת שהיא אפילו לא נטרה טינה ופשוט חזרה לעיסוקיה, היא ככ התרגלה באיזשהו מקום שאני בהמה, שאני מרימה את הקול גם כשאני לא רבה או כועסת, כי אני פשוט כזאת, שהיא או שלמדה לקבל את זה או שהפסיקה לשים לב לזה או שהיא פשוט מתעלמת.

מיותר להגיד שאני די מתביישת בעצמי. אני חושבת שהבן זוג שלי שם לי מול הפנים מראה שאף אחד לא הצליח לשים לי אי פעם (ואלוהים יודע שהרבה אנשים ניסו, כל החברות שלי לשעבר למעשה). אני לא יודעת למה או מתי זה התחיל – אבל משהו בי מאמין שכל מי שנמצא מסביבי מחויב לקבל אותי כפי שאני, יהיה מה שיהיה. זה לא החינוך שקיבלתי מההורים שלי, וזאת לא התנהגות שהעתקתי או למדתי מהבחורות המדהימות שהיו חברות שלי במשך 10 שנים עד שנמאס להן (בצדק) ועכשיו הכל חוזר על עצמו שוב, ושוב ושוב. אני מסרבת להשתנות, מסרבת ללמוד מטעויות, מסרבת להאמין שאני טועה ומסרבת לתת לאחרים לתקן אותי. והיום כשתפסתי את עצמי לאחר מעשה קלטתי שאני חתיכת בהמה, ושכדאי מאוד שאני אתאפס על עצמי, שאני לא הייתי מסכימה לקבל יחס כמו שאני נותנת לפעמים מאף אחד בעולם, ואין שום סיבה שהאנשים הכי יקרים לי בעולם, דווקא מעצם היותם האנשים הכי יקרים לי והכי קרובים אליי בעולם יצטרכו לסבול את התקפי הזעם והקריזות שלי ולקבל אותי כמו שאני כי קשה לי, כי עברתי דירה, כי רבתי עם חברות שלי, כי אני עייפה, כי וכי וכי. הכל בולשיט. אני יודעת להיות החברה הכי טובה ותומכת ולא-אנוכית בעולם, אבל לפעמים הצד הרע שבי מתעורר, ואני פשוט לא מכירה את עצמי.

אני מבטיחה לעצמי להתחיל לשים לב, לנשום עמוק ולספור עד שלוש לפני שאני מתעצבנת ולשים לב לטונים שלי, להבין שאף אחד לא עובד אצלי ושאני רק מרחיקה ממני אנשים כשאני מרימה את הקול, לא מתחבבת עליהם או גורמת להם להבין אותי יותר. אם אני לא רוצה שסאגת החברות-לשעבר תחזור על עצמה ואני אאבד אנשים אחרים שחשובים לי –כדאי שאני אפסיק להיות כזו מרוכזת בעצמי ואתחיל להיות יותר רגישה לתגובות של הסובבים אותי, ולרגשות שלהם. אני כבר יודעת שבלי החברים שלי אני לא אשרוד.

זה מדהים איך שהילד שלי עושה אותי בן אדם טוב יותר, אני מרגישה את זה קורה מיום ליום.

יש לי ריח מתוק של קרם גוף, אבל היום אני מרגישה שהגוף שלי לא ראוי לו. אני מרגישה שהבגדים לא מתאימים לי, שהלבשתי בקולקציית "אני הרזה" את עצמי הנוכחית, שהיום היא הכל מלבד רזה.

עברתי דירה שבוע שעבר, ההרגשה מדהימה. משוחררת, חופשייה, עצמאית, בוגרת.

זה עדיין מרגיש כאילו אני נמצאת באיזה נופש או צימר, שזה עניין זמני של כמה ימים ותכף חוזרים הביתה. מה שעוזר לי להבין שמדובר במציאות גרידא היא העובדה שאני מתעוררת כל בוקר ב-06:00 בבוקר. אני מזדקפת, מתמתחת, ובוחנת את עצמי במראה הגדולה שתלוייה על הארון.

בדר"כ אני ישנה ערומה, אני מאוד אוהבת לישון ערומה ובכל הזדמנות בחיי שגרתי לבד/עם חברות טובות/כשאחותי לא הייתה בארץ והחדר שלנו היה כולו שלי - ישנתי ערומה, עם תחתונים. זה מרגיש לי חופשי משוחרר וטבעי. בערך כמו שהדירה החדשה מרגישה לי, משוחררת - אבל עם אחריות גדולה שרובצת על כתפיי. כך אני גם מרגישה לגבי העניין של העירום, לרוב אני מבלה בדירה שלי בלבוש מינימלי - זו הדירה שלי, אני לבד שם (וכשהילד שלי שם איתי זה בוודאי לא מפריע לו ) ואני מרשה לעצמי לעשות כל העולה ברוחי. אבל לא קל להסתכל על עצמך במראה שמשקפת הכל, ולא מסתירה כלום, לא מייפה את המציאות ולא משקרת. לא בתור מישהי עם הפרעות אכילה ("לשעבר" כביכול, אבל ביננו, על מי אני עובדת? זה הרי לא באמת עובר, לא לחלוטין, לא אצלי על כל פנים) ולא בתור הבחורה הביקורתית שתמיד הייתי (כשרוב הביקורת מופנית, איך לא, כלפי עצמי). כל העניין הזה קצת מוריד לי את התיאבון. אני לרגע לא מרעיבה את עצמי, אבל אני חייבת להודות שיש משהו מושך מאוד מבחינה קולינארית במגורים לבד. אני אוכלת מתי שבא, כמה שבא לי, ומה שבא לי. וכשלא בא לי? אני לא אוכלת. ואם אני לא אכין - לא יהיה, זה לא כמו בבית - כשאני נכנסת למטבח לקחת כוס מים ובדרך "חוטפת" עוגייה או קורנפלקס או סתם לוקחת טעימה מהקינואה שאמא הכינה, לא שאני רעבה, אבל זה כל-כך טעים, אז יאללה עוד ביס, ועוד אחד קטן, והנה אני מפוצצת מכלום, ובלי רעב שעומד מאחורי האכילה הלא מבוקרת הזאת. ואיך כותבים בכלל "כמה כפות קינואה" או "נשנוש מקורפלקס" במחברת מעקב (כן, חזרתי לשם, לא מפאת הרעבה-עצמית, האכילה שלי נעה בין 1400 ל-1800 קלוריות ביום, עם ניסיון לשמור על שגרת ספורט של שתיים-שלוש ריצות בשבוע. אני פשוט צריכה את השליטה, את הבקרה, את הידיעה ואת הנוכחות של המחברת בחיי, זה מכניס אותי חזק לתלם ועושה לי טוב ומונע ממני לאכול הרבה שטויות שפוגעות בגוף שלי). אם חשבתי שהחזרה למחברת האכילה המבוקרת תכניס אותי לשוק לגבי כמה זבל וכמה קלוריות מיותרות נכנסות לי לגוף וכמה הידיים שלי נשלחות לכל מיני מאכלים שומניים שבכלל לא טעימים לי, אז המעבר הזה למגורים עצמאיים גם הוא בפני עצמו יצר סוג של מסננת על הפה שלי ועל מה שנכנס לי לגוף. אני מגלה מתי אני באמת רעבה, מה בדיוק אני אוהבת לאכול, מה טעים לי בטירוף, כמה ארוחות אני צריכה בשביל להיות שבעה. אני ממש מרגישה את ה-craving המטורף למאכלים מסויימים כמו טונה, שפתאום קלטתי אתמול שלא אכלתי המון זמן, או פטריות - שבא לי תמיד, וקוטג', כל הזמן בא לי קוטג'! שום קינואה, שום אורז, שום לחם (אין לי בכלל לחם בבית, אני מאוד אוהבת פריכיות וביום יום אני לא נוגעת בלחם, חוץ מכאשר אני "מנשנשת"), שום קורנפלקס. ואני לא מונעת מעצמי כלום!! יש צנצנת עם עוגות שסבא הכין וכל פעם שמתחשק לי (בדרך כלל בבוקר עם הקפה) אני לוקחת חתיכה בלי לחשוב פעמיים. יש לי שוקולדים מהמשלוח מנות שהכנתי לבן זוג והוא השאיר אצלי. ואני לא רוצה! אני לא צריכה! ואם אני רוצה - זה פה, הכל פה. אם יבוא לי קורפנלקס אני אקנה קורנפלקס. פשוט לא בא לי.

אז העירום הזה הוא שחרור פיזי, עם וואחד אחריות. אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה. אני לא נגעלת לחלוטין מהדמות שמשתקפת בה, אבל אני לא אוהבת אותה, אני לא שלמה איתה, היא לא בת ברית שלי, זו בכלל לא אני.

וואו, הבטחתי מתישהו באחד הפוסטים הראשונים שאני לא אכתוב פה אף מילה על אוכל.

כאמור, האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.

בגדול? אני מרגישה טוב. אני אוהבת לגור לבד, אני אוהבת גם את הלחץ והעומס והסידורים שנלווים לעניין. זה לפעמים קשה, מתסכל, מתיש, זה גורר ריבים עם הבנזוג שלי ,אבל בסהכ - זאת הפינה שלי, זה המקום שלי, זה רק שלי, ושם אני עושה אך ורק מה שבא לי (!).

יש יותר טוב מזה?