תחושת אבדות, תחושת ריקנות, תחושה חסרת טעם לרגע הזה, להיום, למחר.
וזה צומח ולא מפסיק להתפשט בכל חלק בגופי, ואני נשברת.
חשבתי זה נגמר באיזשהו שלב בגיל ההתבגרות ששם כל התחושות האלה חוגגות כל רגע, אבל מי היה מאמין שהתחושות האלה חזקות הרבה יותר שמתבגרים?
והינה אני כאן, מקללת בכל שפה אפשרית את צהל שגרם לי להגיע למצב הזה.
אז זין על הדיפלומה, זין על השנתיים האלה בהן יכולתי לעשות כל כך המון ולא הייתי מגיעה למצב הזה כל כך בקרוב.
זין על השעמום הבלתי פוסק העוטף אותי בתחושה כאילו כל יום הוא מיותר, כאילו אני מיותרת.
זין על הריקנות העצומה שאני מרגישה שאתה לא לצדי, זין על זה שנותרתי לבד.
הבעיה שלי היא המחשבות המנוגדות שרצות לי ללא הפסקה, מצד אחד אני מתוסכלת כל כך על כך שאין באפשרותי לעשות דבר כדי לשפר את זה כרגע,
ומצד שני, התקופה הזו הראתה לי מי אני באמת ואולי כל הכעס הזה נובע מכך שאני כועסת על עצמי שאין לי מספיק כוחות להתאפס על עצמי באמת ולא להתמלא בשקרים ורודים שרק נותנים תחושה רגעית שהכל בסדר.
אז החלטתי לתת לעצמי הזדמנות, הזדמנות אמיתית והחלטות מסויימות החזירו אותי לכאן, לכתיבה ולפריקה הזו.
אני מתגעגעת לכתיבה, הגוף שלי זועק לזה כל פעם שנשמתי נשברת, אבל לא נותר לי דבר לומר יותר, או אולי יותר מדי.
אז שלום לך עוד צעד קטן לשינוי, תשלח לי מעט מוזה בדואר.
כינוי:
Anastasia.h
בבלוג זה
בכל הבלוגים
