חשוב לי לציין בהתחלה כי למי שלא קרא את הטרילוגיה הראשונה של סדרת הרואים למרחוק הביקורת הזאת חסרת טעם.

זוהי הטרילוגיה האחרונה ברצף של תשעה ספרים (3 טרילוגיות), ובה רובין הוב, מציגה את כל הכישורים הרגילים שלה בכתיבה ובבניית הדמויות.

הטרילוגיה מתחילה לאט לאט: פיץ, הרבה יותר מבוגר ממה שהוא היה בסוף טרילוגיית הרואים למרחק חי בבדידות מזהרת בחווה שלו עם בנו המאומץ. למרות שפיץ נסוג במתכוון משאר העולם, הוא בכל זאת ממשיך לקבל מבקרים - כולל כמה המפצירים בו לחזור לעזור לששת הדוכסויות שבזמן האחרון מתחוללת בהן מהומה. כמובן, שאפילו שפיץ מתעקש על הישארות בחיים הכפריים שלו, הוא נגרר מיד בחזרה לתוך העניינים: הפעם, על ידי הידיעה כי בנו הנסיך נאמן נחטף בידי קבוצה של מורדים בעלי בינה רצחניים.

סופו של הספר הראשון הוא שקט באופן מפתיע. אין כמעט סחרור מסוכן כאן - וזו הקלה. אני זוכר ספרים אחרים של הוב שנותנים תמיד תחושה קשה של סכנה המאיימת לקראת הסוף. יש פה המון התבוננות פנימית והרבה יותר אינטימית.

זה נכון שיש תמיד רעש רקע מאיים, כי גורלו הטרגי של פיץ הוא הדוק וקשור בגורלם של ששת הדוכסויות - אבל לפעמים זה גובל בשטחיות על גבול ספרות לנוער - פגם זה ניתן לייחס במידה רבה (ולא תכוף לשמחתי) לסגנון הכתיבה של הוב.

אם בעבר טרילוגיית הרואים למרחק מסתיימת בנימה בלתי נסבלת כמעט קודרת, הטרילוגיה הזאת מרככת את המכה הרגשית של הסיום בסגנון "אבל הם חיו באושר ועושר." הבעיה, כמובן, שזה ניסיון שטחי לפתור את האלמנטים המשפיעים ביותר של טרילוגיית הרואים למרחק, הטרילוגיה הזו בסופו של דבר נותנת תחושה כוזבת, כאילו הוב בכוונה מנסה לפייס אותנו (ואולי את עצמה) על ידי הפיכת הדמויות שלה למאושרות, במקום לקחת את הזמן עם דרך מציאותית באמת לפתור את השאלות הבלתי פתורות מן הסדרה הראשונה .

בקיצור, למרות שטרילוגיית  האיש הזהוב היא על פי רוב טרילוגיה מעניינת, הכוח האמיתי שלה - ובעיקר, הכוח של הסוף שלה - נובע כמעט אך ורק מן הכוח המכריע של הטרילוגיה הראשונה.

אהבתי, אבל הרבה פחות מטרילוגיית הרואים למרחוק.

לחובבי פנטסיה בנשמתם וגם לבתולי פנטסיה בדמיונם.

.