כבר 4 ימים שקולי נדם. אני משתגע מחוסר היכולת לדבר. הפעולה היחידה שאני מצליח לעשות זה ללחוש או להביע את עצמי בהבעות פנים או תנועות ידיים. הנסיכה, לחרדתי, מקבלת זאת כדבר טבעי. בהתחלה חשבה שזה סוג של משחק, אז ענתה לי בלחישה חזרה....עכשו כבר הפנימה את העובדה שאבא לא מדבר, אז היא עונה רגיל. אבל קשובה לכל הבעת פנים שלי או תנועה.

כבר ציינו לפני, על כושר ההסתגלות המדהים של הילדים שלנו - למצבים חדשים.

אתמול, נכנסה לה צרעה הביתה. והחליטה להנאתה לנחות על הלחי שלי. זינקתי בצרחה אילמת מהספה. אף אחד בבית לא שמע אותי. אבל הנסיכה רצה ישר לראות מה קורה, והחליטה להציל אותי. "אל תדאג ", היא אומרת לי בטון תקיף, "אני יהרוג את הדבורה!

!!!!!!!!!!!- כך בדיוק נראו פני המזועזעות!!!  נמלטתי מכף ידה המושטת של הנסיכה, מנסה לעשות זאת בזהירות, כדי לא להרגיז את הצרעה, שגילתה אדישות ברוכה לכל הסצנה. בסוף הצרעה החליטה לעזוב את לחיי, ועפה לה החוצה. הנסיכה היתה מאד מאוכזבת שלא הצילה את אבא ואני נרגעתי מהתקף לב קל...........למרות שהרגשתי לרגע כמו בקומדיית מצבים משנות העשרים.

סידורים היו בכלל פרויקט בשבילי. ביקור במוסך,זה תמיד קרוב לאירוע רציני לפחות כמו חתונה מבחינתי (ביום רגיל), אז להגיע ללא קול למוסך, זה כמו ללכת לחתונה בתחפושת ליצן. ניסיתי ללחוש למוסכניק, לאיזה טיפול האוטו זקוק..... למזלי, מדובר ביקה סבלני ובעל אורך רוח, שסיפר לי שאשתו מורה, והוא מכיר את מחלות הגרון של המורים. הוא אפילו היה נחמד מספיק, כדי להקפיץ אותי לבנק לסידורים בזמן שהאוטו עבר לו טיפול יופי.

כמובן, שלנסות לעמוד בתור כאורך הגלות, בבנק, ולנסות לשמור על מקומך בתור, בלי לצעוק, להתריע או לזעוק חמס - התגלה כנושא מורכב. כשניגשתי ללחוש לנדחפים למיניהם שהם אחרי בתור, התגובה שלהם היתה קרובה להלם קרב. את האמת ציפיתי ללגלוג, אבל אחי הישראלים הפתיעו אותי, ובהחלט קיבלו את הלחישות האסרטיביות שלי. אולי באמת כדי לאמץ יום ללא דיבור בארץ, זה יעשה נפלאות לתרבות הדיון והתקשורת לישראלים.

יום רגוע ו ש * ק * ט לכולנו.