סיפרים מתושתשים

הוא יצא לדרך לפני שנים, מדמין, ממציא, ועושה את מה שאף חוקר לפניו לא עשה: הוא העז. הוא התעלם מאזהרות, ביקורות והשפלות, ויצא לדרכו. 

הוא עבר שנים בשיטוטים, ראה חלקים מהעולם שדבר קיומם היה בגדר אגדה, והמשיך להעז לחלום. הוא קוה שיגיע, שכל זה יגמר, אבל לא הפסיק. עם יפסיק, יחרב עליו עולמו, שהרי עם יפסיק, עם יחשל, זה היה הסוף. העולם יהיה חסר תושיה, חסר עוצמה. כי הרי הוא האחרון שהרשה לעצמו, שהצליח, שיכל, לחלום.

וכלנו יודעים מה שווה עולם בלי חולומות. הוא יפסיק להתפתח, יפסיק לגדול, אנשים יסתפקו במה שיש, שקיים, וישארו תקועים לנצח באותו מצב מבחיל של עוצמה מזויפת וכישלון מוסרי מרוחק מהלב.

כשיכל, היה עוצר, ומסתקל על השקיע, מביט, ונזכר במחזות רחוקים. כמו איך פעם אחת, ניסה למשוך את דף המאולין מתוך החור הצהוב. הוא זכר איך הושיט את שתי ידיו, תפס את הדף, ודחף. אנשים התקבצו סביבו בתדהמה. אף אחד, מעולם ועד אותו יום, לא דחף. כולם משכו, כך היה נהוג, כך כולם עשו, ומי רצה להיות חריג? מי בכלל חשב על דברים כאלה? תוך שניות דף המאולין היה בידיו. הוא ציפה לשמחה סביבו, לתשואות ומחיאות, הוא חלם על כך זמן רב כל-כך. הדבר היחד שמע היה תדהמה ונזיפות; איך יכולת? סטית מדרך הישר, ממה שכולם עושים, איך העז? דף המאולין היה אומנם יקר ערך, נחוץ ומבוקש, אך כל מי ששמע על הדרך בה הסיגו, נרתע ממנו במהרה. "הוא זיהם את הדף" הם לחשו מאחורי גבו "איך הוא העז? איך הוא יכל? איך הוא הצליח?"

הוא המשיך במסעו מדי בוקר, עם זריחת החמה, מקווה, מצפה, שהיום הבא יניב לו תוצאות חדשות, שמעולם לא הגיעו.

ראם ידע, שדרכו לא מקובלת על האנשים, על הממשלות, על העולם כולו, ובכל זאת העז לחלום, לקוות, שיום אחד, יקבלו אותו, שהוא יצליח במשימתו, ושאנשים, יחזרו לחלום.

לו רק ידע, לו רק ניחש, מה פירות מסעו יניבו, היה הופך למואושר בעולם.

כי מותו, סיום מסעותיו, הניב תוצאה לא צפויה בהחלט.

כי מישהו שם, ששמע על כך בצד השני של העולם, הזיל עליו דמעה, והחל לחלום גם הוא, שאהובו חוזר הביתה.

וכך אנשים חזרו לחלום.איש איש, אישה אישה, ותקוה שווה לעולם.