Lerr Hokkaer

אם הייתי יכולה לתאר את החדר שלי בצורה הטובה ביותר שאני מדמיינת זה היה משהו בסגנון הזה – הקיר שקרוב למיטה מלא בפוסטרים. לא כולו, ישנם חלקים לבנים. אני שומרת אותם. לא יודעת למה, אבל אני בטוחה שיהיה לי שימוש בהם.

פרצופים יפים תלויים לי על הקיר ליד הפוסטרים. ילדה עם מזוודה קטנה ואדומה, ואחת אחרת שמחבקת דובי.

ליד המיטה, ישנה ג'ימי. הגיטרה שלי. פנדר סטראטוקאסטר. חלום חיי.

מעל הכרית, ישנו פוסטר בגודל חצי מהקיר של גרין דיי. אני פחות בקטע של גרין דיי בתקופה הזאת, אבל בילי תמיד עושה לי עיניים, אז מה אכפת לי?

בגדים תמיד יהיו מפוזרים איפשהו בחדר. על הכיסא, או על המיטה. זה לא באמת משנה, הם תמיד יהיו מפוזרים.

כשאמא צועקת לסדר אותם, אני לא באמת מסדרת. פשוט דוחפת את הכל בערימה אחת לחלק מיוחד שסידרתי בארון שלי במיוחד למקרים כאלה.

הארון שלי לא גדול כל כך, וגם אין כל כך הרבה בגדים שאני אוהבת.

הסגנון שלי לא מוגדר. אתם בטח מדמיינים לעצמכם שחוש האופנה שלי דיי נורא, אבל אתם טועים. אני מאוד אוהבת אופנה. אני אוהבת שמלות קיציות ופרחוניות כאלה, אני אוהבת צבע ורוד ונעליים.

וגם אותו.

ובכן, ה"אותו" הזה היה סבסטיאן. והוא באמת היה משהו מיוחד. הוא גרם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי.

תמיד כשהראש היה מתמלא מחשבות עליו, הייתה עוברת לי צמרמורת בכל הגוף וחיוך של מטומטמת היה נדבק לי לפרצוף. היינו ביחד פעם. זאת הייתה התקופה הכי מאושרת בחיי. אבל היא נגמרה לפני שהספקתי להניד עפעף. לא ניצלתי אותה מספיק טוב, חשבתי שהוא תמיד יהיה שם. אבל הוא סיים עם זה. כנראה בגלל המרחק.

שעתיים נסיעה רק לכיוון אחד במקרה הטוב, זה באמת לא כל כך קל. הוא תמיד היה אומר שהגעגוע היה מתמוסס לו בכל הגוף כמו ארס ממש. לאט לאט, בלי לשים לב אפילו. אבל כשהארס פוגע, זה לתמיד.

בכל מקרה, העניינים בנינו תמיד היו מסובכים.

הוא היה מאותם בחורים שבחורות מתאהבות בהם בלי סוף. המסתורי, הביישן, חסר הבטחון העצמי, הרומנטיקן שאוהב לחבק, ולנשק בצוואר. שאוהב לשכב עם עיניים עצומות בחדר חשוך ולא לחשוב על כלום. רק לחייך.

כן. זה היה סבסטיאן.

לפני שסבסטיאן ואני הכרנו, הוא היה עם מישהי אחרת. היא פגעה בו בצורה נוראית. אבל הוא.. הוא לא היה מסוגל להפסיק לאהוב אותה. תהרגו אותי, אין לי מושג מה הוא מצא בה. אבל הוא בעצמו אמר שכשאוהבים מישהו באמת לא צריך למצוא בו יותר מדיי.

המישהי הזאת השאירה גם לו וגם לי צלקת לתמיד. צלקת כזו שלא באמת כואבת כשנוגעים בה, אבל היא תמיד תשאר שם. תמיד תיהיה שם איפשהו.

סבסטיאן  נתן לה את הלב שלו, והיא השאירה אותו שם למות. סתם, אני צוחקת. רציתי להישמע אפלה כזאת.

אבל הוא באמת נתן לה הכל. הוא היה מוכן לעשות הכל בשבילה, פשוט הכל. והיא... היא תמיד לקחה אותו כמובן מאליו. אלוהים, היא כל כך לא שווה אותו. היא לא הבינה מה היה לה בידיים.

ואז היא החליטה להיפרד ממנו. הוא היה במצב נוראי. הוא לא ממש דיבר איתי על זה, אבל אני מסוגלת לתאר אותו לא אוכל, ולא שותה. רק שוכב במיטה וחושב עליה. חושב מתי היא תחזור אליו.

וככה פתאום, אחרי כמה שבועות נוראיים אני הגעתי.

ידעתי אחרי יומיים בערך, שכל מה שאני רוצה זה אותו.

ומשם, המשך הסיפור כבר מובן. היינו ביחד. וכמו שאמרתי כבר מקודם, זאת הייתה התקופה הכי מאושרת בחיי. ואני לא מגזימה. באמת שלא.

אני לא באמת יכולה להסביר או להגדיר את מה שהרגשתי כלפיו, אבל ידעתי שהוא האחד שאיתו אני רוצה לחיות לעד. ושוב, כמו שאמרתי, הוא סיים עם זה.

עברו עליי חודשים נוראיים. אבל בעזרת חברים טובים, המון יציאות והמון בכי, הצלחתי להתגבר על המשבר הזה.

לא הפסקתי לאהוב אותו, אבל העדפתי לוותר עליו ולא להמשיך להילחם. כך או כך, נפגעים במלחמה. אם זה פיזית, או נפשית. נפגעים. ואני לא רציתי בזה. לא רציתי בעוד צלקת גדולה.

רוצים לשמוע משהו מצחיק?

הוא והמישהי הזאת חזרו כמה שבועות אחרי שנפרדנו. הו, זה פשוט אדיר. אני מחייכת חצי חיוך כזה כשאני נזכרת ביום הזה. אני מניחה שזה רק בשביל לא לבכות.

בכל מקרה, הם לא ידעו איך לבשר לי את הבשורה הנהדרת הזו, אז הם צירפו אותי לשיחת ועידה במסנג'ר.

(יחי התופעה המדהימה הנקראת אינטרנט.) השיחה הייתה ממש מצחיקה.

"לר...?" אמרה הבחורה.

"כן?" עניתי.

"לא ממש ידענו איך להגיד לך את זה, אז החלטנו להגיד לך ביחד." אמר סבסטיאן. יכולתי להבין רק מהמילים שבחר להגיד לי שהוא חושש מתגובתי.

"חזרתם?" שיחקתי את עצמי כאילו אני לא יודעת מה הולך לבוא עכשיו.

"כן.." אמרה הבחורה.

"מזל טוב." יצאתי מהשיחה.

ושוב, שוב אותו משבר גדול. משבר גדול כפליים. אני לא חושבת שעד היום מישהו יודע מה עבר עליי.

שוב הייתי בקרשים.

אז אחרי הרבה ריבים איתו על כמה שהוא לא בסדר עם מה שהוא עושה, החלטתי להמשיך הלאה. עם כמה קשה שזה היה נשמע לי.

הוא ואני פתחנו דף חדש. הייתי עם הרבה בחורים אחרי סבסטיאן. סטוצים, בעיקר. לא היו הרבה עניינים רציניים וכל זה. אולי בגלל שאף אחד מהם לא השתווה לחצי ציפורן של סבסטיאן.

אחרי שמונה וחצי חודשים, הם שוב נפרדו. ונחשו מה? שוב היא הייתה זו שנפרדה ממנו.

הוא אמר לי שהוא רצה להיפרד ממנה, אבל פשוט לא היה מסוגל לעשות זאת. הוא אהב אותה יותר מדיי.

אני לא מאמינה לו עד היום שהוא רצה להיפרד ממנה. הייתם צריכים לראות אותם, אלוהים.

 אחרי שהם נפרדו, סבסטיאן ואני התחלנו להתקרב שוב.

התחלתי להרגיש שהכל חוזר אליי. כל הרגשות, כל החיוכים והמבטים.

החזקתי את זה בבטן יותר מדיי זמן.

החלטתי להגיד לו שאף פעם לא באמת הפסקתי לאהוב אותו.

השיחה הזאת במסנג'ר הייתה באמת ארוכה. אבל בסופה, הרגשתי כמו פעם. שוב אותה הרגשה נהדרת מילאה אותי מכף רגל ועד הקצוות השרופים של שיערי. שוב אותה תחושה מוכרת. שוב נזרקתי למיטה עם חיוך של מפגרת כשהטלפון קרוב קרוב לאוזן שלי עם הקול שלו בצד השני. הקול הזה שכל כך אהבתי. שכל כך אהבתי לשמוע אותו אומר לי מילים רכות ויפות כאלה.

במבט לאחור, ההרגשה המוכרת הזאת היא באמת הדבר היפה ביותר שחוויתי.

אבל הסבסטיאן הזה הוא חתיכת ממזר. הרי הוא ידע שיהיה לי קשה להתמודד עם העובדה שהם חזרו, אז במקום לדבר איתי בשיחה נפרדת, ולהודיע על העובדה שהם שוב ביחד ושהם שוב מאושרים כמו פרות מעופפות,  מה הוא עושה? שם אותי בשיחת ועידה עם החברה החדשה-ישנה שלו. כל הכבוד סבסטיאן. באמת כל הכבוד.

זה רק מראה עד כמה אתה חלש אופי.

אבל די, זה כבר הרבה מאחורינו.

בכל מקרה, עכשיו סבסטיאן כבר לא מעניין אותי. תמיד איכשהו אני אוהב אותו לא משנה מה, ותמיד אם הוא יירצה להיות שוב שלי, אני אקבל אותו בלי ליטול שום ספק בכלל, אבל עד אז.. אם זה יקרה בכלל, אני ממשיכה לחיות את חיי.