אני מרגישה כאילו כל הקיום שלי נעשה שחוק ואפרפר והעיניים שלי מגרדות בלי הפסקה כי משהו פורח וזה לא מדוייק כי הידיים שלי הן אלו שמגרדות את העיניים בתדירות כמעט חולנית עד שהן כמעט יוצאות ממקומן אבל לא מספיק כמעט והדמעות כבר נעשו שכיחות מכדי להתייחס אליהן ברצינות.
אתמול באותה השעה בערך הסתכלתי על עצמי במראה ונראיתי כמו מטורפת, נותר רק לקשור אותי בכותונת משוגעים כדי שלא אתלוש במקרה את הפרצוף כולו. התחלתי לבכות על כל המידע הזה שאין לי בו שום רצון ועל כל העצב העמוק והמהותי והקיומי שלי שלא ניתן אפילו לתאר אותו במילים מרב שהוא בלתי תלוי.
בעצם בכיתי כי כל הרצון הבלתי מוסבר הזה לסיים את החיים שהוא למעשה יותר חוסר רצון להמשיך נובע משרשרת פחדים. מכאב פיזי ומההשלכות של הכאב ומהמוות עצמו.
ובזמן האחרון הוא לא מתבייש להישיר מבט, ולהזכיר לי כמעט בכל יום כמה שאני בלתי נצחית וכמה מכוער זה עומד להיות.
בכיתי כי פתאום הבנתי הרבה דברים שהעציבו אותי בעבר ועכשיו זכו להסבר כמעט מספק. אך הוא לעולם לא יהיה מספק לחלוטין אלא אם כן יכלול בתוכו פתרון אידיאלי. פתרונות אידיאלים לא קיימים בגלל שבעיות אידיאליות לא קיימות אלא אצל אנשים אידיאליים, ואלו נחים בשלווה בין דפים וכריכות.
הדבר היחיד שאני בכנות מצפה לו הוא רכישת היכולת להתמודד עם הפגימות האינסופית הזו. עם הכתמים והכשלונות והבריחות.
עם הסדקים שבי וגם באחרים. אותם סדקים שגורמים לי לצניחה ושקיעה והתבוססות רק מעצם המחשבה שהם שם.
אני תוהה האם הרצון להשלים עם עצמי מדכא את עצמו, כיוון שמצד אחד אני שואפת להשלמה אבל עצם ההשלמה למעשה גורמת לי להפסיק לנסות לשנות את התכונות הבלתי רצויות. לכן אם איני יכולה להשלים עליי להשלים עם כך שלעולם לא אשלים או לא להשלים עם כך לעולם ובכך להתקרב אל ההשלמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו