סופים וסופות

כשמישהו מנסה לעקור אותך בכוח ממקומך הטבעי בשרשרת המזון, בועט באבן שעמדת עליה, מנער את האדמה.

כשאתה רץ מהר אבל הרוח רצה מהר יותר, מבטיחה לך שאם תיעלם תוכל גם לעוף.

כשסוף העולם מקיף ומחבק אותך ומוחץ לך את הצלעות, עד שאתה לא יכול לנשום.

כשהאוויר נדחס בלחץ גבוה והדמעות מתייבשות עוד לפני שהספקת לאסוף אותן בשקית, כל דבר טוב שהיה בך מתאדה יחד איתן.

והשמיים שחורים כמו המוות, כמו עיוורון, כמו עיניים עצומות חזק מדי.

סופות אי אפשר לדחות לפי בקשה, גם לא מבולים או שטפונות או אבנים מדרדרות.

בכל זאת אתה תמיד מנסה קצת, למשוך לחתול בזנב לפני שהסכר ייפרץ. לפני שגל אדיר ישטוף את כולנו ונטבע כמו גופה שקשרו לסלעים וזרקו לנהר.

בסוף אתה גומר בתור כדור סלוטייפ ענקי שמתכרבל בעצמו ומתפתל מכאבים שלא קיימים, דופק את הראש בקיר או בברכיים ולא יכול להפסיק להיות בלתי נסבל.

כשבבאר העמוקה ביותר שבך לא נותרו מים לשאוב, היא מתנפחת מריִק.

מי אשם לי