סופים וסופות

אני אומרת לכם, ואני לא סתם אומרת, כי לא הייתי סתם.

זה חשוב מדי בשביל להיות סתם.

אני אומרת כי אני משתגעת, כי זה לא נורמלי, כי זה כבר לא בסדר.

כי אני כבר חושבת, כי אני לא חושבת שזה יכול לעבור מעצמו.

אני לא רוצה שתתחילו לדבר איתי בהגיון של ההגיון ההגיוני שלכם. זה לא קשור לזה. זה לא קשור לשום דבר שקורה ולשום דבר שלא קורה.

אני לא רוצה לנסות אפילו להסביר כי זה לא משהו שאפשר להסביר. זה משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח למרות שאנחנו בכלל לא משתמשים בשטיחים כי זה סיוט לנקות אותם. אז מה אתם חושבים? מה אתם חושבים?! שזה פשוט ייעלם ככה סתם, מעצמו? למה אף-אחד לא מוכן לרגע לשקול ברצינות את האפשרות שאני באמת משתגעת. שאני באמת ובתמים.

שאני לא ממציאה את זה לעצמי. ומה זה בעצם משנה, מה, מה, אם אנשים ממציאים לעצמם את הזבל הזה אז הם בסדר גמור? אפילו לחשוב על להמציא, אפילו לשקול את זה, זה כבר לא בסדר בכלל. בכלל לא ואני יודעת כי אני לא.

והעולם קורס. והעולם קורס בצורה העצובה ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי גם אם היא די מוגבלת. הוא קורס והוא מתפורר והוא נשפך לכל מקום כמו חומצה והוא צורב לך את הידיים.

ואני לא רוצה יותר להתמודד עם שום דבר.

אין לי כוח להתמודד ויותר טוב, כן יש אפילו יותר טוב, לא מתחשק לי.

מתחשק לי לבכות ולהיות דרמתית ולעשות סצנה ולצעוק עליכם ממש ממש חזק. אבל אני לא אעשה את זה, נכון? בטח שלא. כי הכל בסדר. למה שלא יהיה בסדר? תראי איך הכל נפלא. הכל כל-כך.

אז אני אבכה רק כשכולם מרוכזים מדי בעצמם בשביל לשים לב. מעניין כמה חזק צריך ליילל כדי שמישהו ישמע אותך. מעניין כמה זמן אני צריכה לשתוק כדי שמישהו ייזכר. אבל לא באמת מעניין. 

אני רוצה שיטפלו בי, שיחבקו אותי וישכיבו אותי לישון ויקריאו לי סיפור לפני השינה. אני רוצה ש, אם זה לא יותר מדי לבקש, כמובן, שכל העולם יתעסק רק בי. ממש כולם. שיהיה להם אכפת ושיעשו לי את הפרצוף האומלל-מזדהה שלהם. אני רוצה שכולם כל הזמן ישאלו מה קרה ויחזיקו לי את היד ואני רק אבכה בהיסטריה, כי זה מה שאני עושה הכי טוב. כזו מוכשרת!!!

זה יספיק לבנתיים. תודה סנטה! אין עלייך.