שאני כולי מסיכה מטופשת של שקרים.
לא משהו היסטרי, כן? בלי סודות עמוקים, מהבחינה הזו השטח נקי.
אלה הדברים הקטנים, ההוויה שאני בונה לעצמי על עצמי.
כל הדמות החמודה והמאופקת והרצינית וזו שעאלק אפשר לסמוך עליה, הבריאה והמחושבת והבלה בלה בלה.
ובפועל אני חסרת שליטה, משוגעת לחלוטין. אני עוברת תוך דקה מהתנהגות של
ילדה בת 6 בלונה פארק לזקנה דימנטית שלא נותרו לה סיבות לחיות.
תוך דקה.
וזה רק כי אני באמת רוצה להיות בסדר. אני רוצה להיות חכמה וחושבת ולעשות
הכל כמו שצריך, אבל אני לא. אז אני שותקת וזה פשוט נראה ככה.
פתאום
היא אמרה לי "היו לך פנים כל-כך רציניות מאז שנולדת, שרק כשאת מקבלת בובות
פרווה וורודות ליום-הולדת אני נזכרת שאת עדיין ילדה."
וזה קצת מבאס אותי, המשפט הזה. וקצת מעצבן. אני כועסת רק על עצמי, בעצם,
עכשיו מרגישים את הפספוס. עכשיו כבר מאוחר להיות ילדה קטנה, את לא חושבת?
אז כל הארשת הזו, של "יש לי מעצורים, אני יודעת מה אני עושה" היא רק כי אני יודעת שכל בלטה יכולה להפוך תוך רגע למדרון חלקלק.
כי כמו שאני אומרת לכולם שקפה זה לא בריא ואז שותה עשר כוסות ברציפות,
או כמו שאני נגד אלכוהול ואז משתכרת מהתחת, אני יכולה להתחיל לעשן בכמויות
ולעשות סמים והכל, כל העקרונות שלא היו לי מתנדפים ברוח תוך שנייה.
כל ה"אני תמיד פה בשבילכם" נשפך לביוב כשאני מחביאה את הפלאפון ולא יוצאת מהמיטה במשך שבוע.
כל ה"דייקנית וצייתנית וחרוצה" עולה למשאית הזבל כשאני לא מפסיקה לאחר ולא עושה מה שצריך ותוקעת פרצוף חמוד כאילו שזה יעזור.
זה לא עוזר.
וואו אני חתיכת מעצבנת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו