סופים וסופות

איכשהו כשאני הולכת לבד הראש שלי הופך למפעל לייצור תהיות קיומיות ומתהווה בתוכי ממש סופרת מתפלספת קטנה.

כמובן שחוזרת הביתה ולא זוכרת כלום חוץ מכמה נפלא היה הניסוח שלי באותו רגע.. נו שוין.

ימי שבת לפנות ערב הפכו למתוקים, כשאני לוקחת את עצמי בידיים ומקלפת מהמיטה או הספה או הרצפה ויוצאת לנשום אוויר.

האמת שזה קשקוש, כל עניין האוויר הזה. כשפותחים חלון האוויר בפנים הוא ממש כמו האוויר בחוץ. אבל התאורה שונה, זה כן. גם כשהשמש מתחילה לשקוע האור בחוץ בהיר יותר מהפלורסנט המחורבן הזה. סליחה.

ואני פוסעת ברחובות הכמעט נטושים שלנו בשורטס וגופייה. עוברת שוב ושוב ליד בית כנסת דווקא כשמתכנסים לתפילה, מרגישה כמו נטע זר או זונה. שומעת מוזיקה מעוותת באוזניות כי האקולייזר של הפלאפון נדפק ולא טרחתי לתקן. חלק מהזמן לא שומעת בכלל, והן עדיין תקועות באזניים כמו שהמבט שלי תקוע באופק ולא מעז למצמץ לעבר אף זר. ככה קל יותר, להתעלם מהשריקות וההערות של סוטים שיושבים בתחנת אוטובוס, או עוצרים לפני מעבר חצייה. לא יוצרת קשר עין ואין אף-אחד.

עוברת ברחובות שהלכנו בהם ביחד, ליד כל הספסלים והנדנדות והקירות המטונפים. מעבירה מייד את השירים שהשמעת לי, לא כי הם מעוררים אי איזה געגוע אלא כי אני פשוט שונאת. כל מה שאהבת מגעיל כל-כך.

זה נכון שאני אובססיבית, ואין לזה שום קשר לרגשות שנשארו או חזרו. אני בסך-הכל אובססיבית לעצמי. אוהבת להתענג על החיים שלי ועל הפעם שלי ועל האז ועל מה שלא עוד.

התחלתי לדבר על סלסה וההורים שלי שאלו אם אתה עדיין חי. לפעמים נדמה לי שהם זוכרים יותר ממני.

אולי הגיע הזמן להחליף את הצלצול, שהיה מקפיץ אותי במשך כמה חודשים טובים, כי רק אתה היית מתקשר. עכשיו הוא סתם מגעיל, עכשיו אף-אחד לא מתקשר.

מה התחלתי לומר בכלל?