סופים וסופות

ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.

אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.

אולי זה סתם הלחץ.

גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים במהירות שמסחררת אפילו אותי.

לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.

אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.

ובכל זאת.

רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.

שהשיער שלי יפסיק להלבין ושלא תהיה לי בחילה.