סופים וסופות

פתאום חשבתי על זה, כמה מטורף, כמה פאקינג מטורף מה שעומד לקרות עכשיו.

איך מסכמים דינמיקה של שש, או שלוש שנים, או אפילו השבוע האחרון, בדף שקטן יותר מכף היד שלי. השבוע האחרון.

ומה יקרה עכשיו? אנחנו לא ניפגש יותר בחיים? אולי פעם ב.

וכל הדברים האלה שלא הספקתי לעשות, כל האנשים שלא הספקתי לחבק, כל המילים היפות שרציתי לומר אבל המשכתי ללכת.

וזהו, זה באמת נגמר. אני כבר לא אוכל לומר שמחר.

ואני אהפוך לבן-אדם אמיתי. איך זה עובד?

אני כבר לא בת 14, ממתי לעזאזל?

זה מפחיד אותי כמעט כמו ניתוחים, או הרדמה, או פצעים פתוחים.

אני לא יודעת מה.

אני בוכה כי אני חושבת שאולי יכולתי באמת להכיר אותם. יכולנו להיות חברים.

אבל כבר לא נוכל לדעת, נכון? כי מכבים את האור וכל אחד הולך לעניינים והחיים שלו ואני נשארת לבד בפאניקה ובוכה כי מישהו חשב עליי וזה בטח לא קורה.

ובוכה כי אמצע הלילה, וכי הכל לא נכון, וצריך לקחת דברים בידיים.

אני רוצה לחשוב עכשיו על בגדים ונעליים ומסיבות אבל אני כועסת על עצמי כל-כך שלא הספקנו לסדר שום דבר כמו שצריך ואנחנו כאן כמעט שנתיים וכל הבלאגן הזה.

אולי זו לא הייתה ההחלטה הנכונה, להשאיר אותה בבית. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ומה זה כבר משנה לה? אני לא יודעת. זה בטח משנה משהו, אבל. אבל תוך כדי כל-כך הרבה דברים מתפרקים שאני תוהה אם זה היה שווה את זה.

הבעיה האמיתית שלנו היא שאנחנו הורסים לאט. כלומר, אני לא יכולה לדעת כמה טוב היה אם היינו מתפוצצים, אבל זה תמיד נשמע מוצלח יותר. נגמר מהר יותר. וככה, אנחנו פשוט מתפוררים. אף-אחד לא שם לב, כי עדיין עומדים על הרגליים, עדיין הכל כרגיל, חוץ ממה שלא. וכשאתה מתעורר כבר מאוחר מדי, אתה שקוע עד הצוואר בחול טובעני.

ומעניין אם הוא רואה אותי כמו שאני רואה אותו, עכשיו. אם יש לנו סיכוי. אני רוצה שיהיה לנו סיכוי. אני רוצה אהבה וזה לא אני בכלל לומר את זה אבל, אני באמת. לכפר על הטמטום שלי ולנסות. כי מה כבר יכול לקרות, זה חייב להיות נכון. זה פשוט חייב.

ואני לא מאמינה בזה שהורסים ידידות עם זוגיות. אהבה חייבת לצמוח מחברות אמיתית, אחרת זה סתם קשקוש. אחרת אתה מתעורר בבוקר למחרת ורוצה להקיא ואז אתה מוחק אנשים מהזכרון של הטלפון והם נעלמים. ולא אכפת לך לאן הם הלכו או אם הם עדיין חיים בכלל. אני רוצה שיהיה לי אכפת, גם אחרי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אני רוצה שזה יהיה באמת. וכשזה באמת אתה לא מפסיק לאהוב יומיים אחר-כך. זה לא נעלם. אם זה נעלם זה אף-פעם לא היה שם. אבל זה שם. זה שם עכשיו, אנחנו יכולים לעבוד, אוקיי?

ולפעמים אני מלקה את עצמי על כל המחשבות המעופפות חסרות החשיבות האלה. בשביל מה הן שם בכלל, יכולתי להסתדר נפלא בלי לעכל שהכל נגמר. בלי לומר לעצמי שזה עצוב ואז לא לעשות שום דבר לגבי זה. אבל לא יהיה מעניין ככה, נכון? לא יהיה רובד נסתר לסיפור, וכולם רוצים רובד נסתר. הרי זה כל הכייף.