בכל פעם שאני עוצמת עיניים, הפנים שלך עולות ולא נותנות לי להתרכז בשום דבר אחר.
הכל עוצר מלכת ואני מרגישה רק את החיוך היפה שלך, הידיים שלך עליי, השפתיים על הצוואר.
כולך בתוכי, בכל נשימה, בין האצבעות, מאחורי האזניים, לאורך עמוד השדרה.
מעולם לא תארתי לעצמי שיש עוד לאן להתקרב, והנה בכל רגע שעובר אתה נחרט עמוק יותר.
אתה יודע, הייתי מסתכלת על האנשים השמחים האלה, שהפרצופים שלהם דבוקים
אחד לשני, ולא הייתי מאמינה. לא הייתי קונה את הסיפור הזה, על אהבה משכרת.
זה תמיד נראה כמו משהו שעושים כי עושים, כי ככה חושבים שצריך, לא יודעת
אפילו.
והנה אתה, היית כאן כל הזמן ולא רציתי לראות. אמרתי לעצמי שבלתי אפשרי,
זה טוב מדי, נכון מדי, מתוק מדי, זה לא יכול לעבוד. אני אשתגע ואתה לא תוכל
להבין, אני לא אוכל להסביר, ואת הבור שייפער בינינו כבר לא נצליח לאטום.
אז הלכתי לחפש משהו אחר, משהו שיהיה דפוק מספיק מהתחלה, משהו שלא אהרוס. ואתה היית כאן כל הזמן.
עדיין טוב מדי, וכל הטוב הזה, אתה יודע, לא עושה לי טוב. אולי לא נחזיק
לנצח, אבל כרגע הכי רחוק שאני יכולה לראות זה לתוך העיניים שלך.
ולהתחבק עד אין-סוף נשמע לי כמו תוכנית די מוצלחת.
אתה פרש הברונזה שלי, השמש הקטנה שזורחת בכל בוקר בלי לשקוע בכלל, אתה
הצחוק והבכי, המושיע והמגן שלי מהעולם הזה, החומה האיתנה שלא נופלת. אתה
הקסם. ואם אי-פעם תראה את זה לא תאמין, אולי תצחק עליי, אולי תרים גבה. מה
זה משנה.
אני לא אמורה לקרוא לך שוּרה, ועדיין לא יכולה שלא לחשוב לעצמי כל הזמן, שזה בדיוק מה שאתה.
"אז מה נעשה בקיץ?"
"אני באמת לא יודעת. כלום, אני מקווה, כלום בעיקר"
"אבל נעשה את הכלום הזה ביחד?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו