סופים וסופות

אולי זה הקיץ, אולי זה מצב הרוח המרומם שנפל עליי פתאום, תחושת ההקלה המבורכת של עכשיו, או סתם הורמונים.

אבל העיקר שזה קורה (בבקשה שלא יפסיק).

זה מדהים כמה שלמשקל יש השפעה ישירה על הכל בחיים, כאילו עכשיו כשהרגליים שלי רזות יותר (ובאמת רואים עליהן כל קילו) מגיע לי כל מה שאני רוצה ובכלל, למה לא להיות שמחה אם הכל נופל ממך.

מתחשק לי לדבר על משהו עמוק, משהו אמיתי, משהו עם מילים. איך כל מה שרציתי תמיד היה לחיות בלי להתברבר ולהתקשקש, והנה אני חיה ועושה ודברים קורים - אז רק צלילים בודדים יוצאים לי מהפה, ממש בודדים. זה באמת יהיה רק אחד מהם? כל פעם, או מסך לבן בראש וחיוך על הפנים, או אינספור מחשבות ודמעות? ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה כרגע. הדשא של השכן, נו אתם יודעים.

אני מעדיפה את החורף עד שנהיה קר מדי, והקיץ כולו קסום ונפלא כל עוד המזגן לא מתקלקל. בקיצור, אני אתן לעצמי כאפה ואשתוק.

עוד שלושה או חמישה או שמונה קילו ובכלל לא יהיו תלונות.

סתם, ברור שיהיו, איך אפשר בלי.