סופים וסופות

אני אוהבת את זה שכשדברים מתחילים להסתדר פחות או יותר בראש שלי, פתאום אני מתפנה רגשית מספיק בשביל לראות הרבה המון אינספור בעיות של כל האנשים שמסביב. או שאולי זה דווקא להיפך, כל המסכנוּת הזו פשוט מפמפמת לי באוזן לאסוף את עצמי. זה אף-פעם לא זמן טוב להתמוטט בו, אבל עכשיו במיוחד, נו.

וכולם כל-כך עצובים, שזה עושה לי נעים. חוסר האונים הזה שאני שוחה בו, המון תסבוכות שאין ביכולתנו אפילו להתחיל לחשוב על לפתור.

אני כאילו

כאילו מתחשק לי לחבק את כל האנשים בעולם ואולי זה יעזור

זה לא יעזור

קצת מפחיד להבין שזה מורכב יותר

ובכלל לא בשליטתי

אני סתם גלגל הצלה

שלא משתמשים בו

אף פעם לא משתמשים בו

ואם הוא לא היה קופץ

דור היה טובע

הייתי הורגת את עצמי

מה הקשר עכשיו

כוסאמק

לבכות ולהקיא

לבכות

ולהקיא ולבכות