סופים וסופות

הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.

כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.

חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.

אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.

עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.

ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.

ובא לי להקיא.

אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.

מה את רוצה מה את רוצה מה את רוצה

20 קילו פחות