סופים וסופות

בחיים לא הייתי מנחשת.

מה שקורה עכשיו בעיקר הוא שאני נרגעת, הכל נרגע. מסתדר ונכנס למקומות הנכונים.

אף פעם לא רציתי להיות מהאנשים הבסדרים האלה, שהכל אצלם טוב ויפה והם חיים במין קביעות כזו, עם בנזוג קבוע ושגרה קבועה והכל. פחדתי שזה יהיה בנאלי ומשעמם ויגרום לי להשתגע. לא הבנתי, בכל הכנות לא הצלחתי לקלוט איך זה עובד להם.

אבל כשזה קורה אתה מבין.

ופתאום אני לא רוצה למצוא חן בעיניי כווולם, ואני לא רוצה לבכות בהיסטריה ואני לא רוצה להיות עסוקה עד אינסוף רק כדי שלא יישאר לי רגע לעצמי. אני רוצה את כל הזמן שבעולם, אני רוצה ללכת לאט ולחייך לעצמי, ולשבת ולהסתכל על השמיים של התקרה ולזמזם לעצמי בשקט. אני רוצה להישאר איתו במיטה כל היום וכל הלילה, סתם בשביל להתכרבל. אני רוצה לשתוק בטלפון, או להסתכל לו בעיניים, או להתחבק כל-כך חזק שכל הגוף שלי יתמלא בשטפי דם. אני רוצה לצייר ולרקוד ולישון בדיוק מספיק ולא יותר, לסדר את השיער ולהתלבש יפה וללכת לים. אני חושבת שמעולם לא היה לי טוב כמו עכשיו, אולי רק כשהייתי קטנה מאוד ואכלתי גלידה באיטליה. אולי רק כששיחקתי עם הצעצועים של ביצת הפתעה בשבת בבוקר וזה מילא אותי לגמרי. כשהדבר הכי עצוב שיכל לקרות לי היה לקבל פאזל במקום חייזר, אבל אני לא רוצה לדבר על דברים עצובים.

עכשיו הכל נכון והכל בסדר והכל עכשיו.

אני אוהבת

ואולי זה באמת, בדיוק מה שהיה חסר.