משהו בחברה מנסה באופן תמידי להוקיע כל דכדוך
אנשים פשוט לא מסוגלים לקבל ולעכל את זה שלפעמים עצובים
הם לא מסוגלים
קשה להם לראות
קשה להם להכיל אותו בתוכם
אז מה עכשיו
אנחנו צריכים להתחבא בבית? רק כי סמיילי לא מרוח לי על הפרצוף עשרים וארבע שבע?
זה קיים ואין מה לעשות בנידון
צר לי
זה המצב
לפעמים עצובים
ובוכים
לפעמים לא בא לחייך
זה לא אומר שצריך להיעלם מהעולם
אני לא צריכה לדאוג לבידור של כל מי שברדיוס עשרה קילומטרים
ולחשוש שהחמיצות שלי תבאס לו את התחת
זה מצחיק כמעט כמו שבברית המועצות היו כולאים נכים בבתים שלהם
פשוט לא ראו ולא ידעו
וזה היה נורא יפה
כי לא היו נכים
כן אה
זה מרגיז אותי
כי למה אני צריכה להתקפל
למה אני צריכה לשבת בחדר
סליחה
אני אשב לידכם ואהיה עצובה כמה שאני רוצה
ואתם תהיו שמחים
כמה שתרצו
ואם יתחשק לי אני אחייך
ואם לא אני אבכה עד שיימאס
ואין שום סיבה לכבות את האור
אתם יכולים להסתכל
זה הכל תהליכים טבעיים
של זריחות ושקיעות
ואם זה משחק על המצפון שלכם
ועושה לכם לא נעים
ולא נוח
אז חבל
כאילו
באסה
החיים קשים
תעצמו עיניים כמו שעושים תמיד על הכל
ואז יהיה כמו שלא חולים ולא מתים ולא הורגים מסביב
ויופי טופי אחלה בחלה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו