סופים וסופות

בואו ננסה לשים דברים על השולחן, ג'יז, כמה זמן לא עשיתי את זה. בדרך כלל הכי יפה לי גיבוב של שטויות, כמה מילים מצורפות אחת לשנייה בלי שום סיבה ממשית, מין בלה, בלה בלה בלה? בלה בלה! מהדברים שאף-אחד לא יבין (כי אני מזה מורכבת שיואו) אבל למען האמת גם אני לא מבינה עד הסוף.

בואו ננסה לדבר בעברית, עם מילות קישור ופסיקים ונקודות בסוף משפט. פעם אהבתי נקודות כל-כך, הייתי מתגאה בהן ומשתמשת ללא הכרה. תינוקת שמכורה לנסיון להיות ילדה גדולה. ואז מישהו אמר לי שזה לא נעים לו, כל הנקודות-בסוף-משפט-שלי באמצע השיחה, זה עושה לו תחושה של סוף. אז סיימתי איתן.

השינוי הזה השתלב יפה עם הרגרסיה הכללית שלי, הצניחה המטומטמת בחזרה לשטויות ילדותיות (ולא בפן החינני). הפסקתי לפסק כי זה נראה לי נחמד יותר, ככה אפשר לצעוק ולהקיא הכל בבת אחת ולא אני זו שצריכה להחליט איך אמורים לפרש את הדברים. לא אני צריכה להחליט איפה לוקחים נשימה בין המילים, הכל רק גדול מאוד ולא מובן.

אף-אחד לא מצליח להבין למה אני מתכוונת, ואני חושבת שזה פשוט בגלל שאני לא יודעת לדבר. אני לא יודעת לבטא כלום, אולי כי אני לא יודעת כלום וקצת קשה לבטא את הבלתי קיים. אין לי חצי מושג לגבי שום דבר, בכל פעם ששואלים שאלה אני עונה את המובן מאליו או מתפרצת בזעם בתוך עצמי ועונה את הלא מובן מאליו אך עדיין לא יודעת למה. לא יודעת על מה אני מקשקשת, ומה הקשר בין ההברות האלו למחשבות שמתרוצצות לי בראש. 

אני לא מצליחה להפסיק להרגיש שאני משקרת לכולם כל הזמן, שאני כולי אשליה גדולה ושמנה שלא ברור מי אחראי לה בכלל. כאילו אני מנסה להצטייר בדיוק איך שרוצים, ועדיין יודעת שזה לא נכון ושבסופו של דבר הפנימיות חסרת הפנימיות ומלאת הריקנות שלי תתגלה וכולם יתרחקו לעבר משהו מעניין יותר. ולא נעים לי עם זה.

אין לי כוח וסבלנות להקשיב לאף-אחד, אפילו לאנשים שאני אוהבת הכי בעולם. אין לי סבלנות לענות להם, לדבר איתם, לחפש משהו חשוב לספר. אין בי שום דבר חשוב, וגם בהם אין. אז למה אנחנו טורחים להעמיד פנים? ובו זמנית זה מכעיס אותי כל-כך, ההתנהגות החצופה הזו שלי. כפיות טובה מזעזעת, שהייתה בבירור עולה לי על העצבים לו הייתה מגיעה מכיוון אחר. והנה אני מרשה לעצמי, כאילו מי יישמע מי אני, ומי צריך אותי, ומי עוד יצטרך אותי כשאני ככה.
הכל נהיה מאוס, נהיה לעוס, הכל חוזר על עצמו. אני משכנעת את עצמי שאני לא מרגישה טוב, שאני לא יכולה לצאת היום מהבית, שכואבת לי הבטן, שכואב לי הראש, שלא ישנתי מספיק. ואז מושכת את הלילה עד שהבוקר מאיר, כדי שוב לקום מחוסר מעש ליום חדש של חוסר מעש.

כנראה שבמקום מסוים אני נהנית מההתבוססות הזו, מהרחמים העצמיים. זה עושה לי נעים, זה נותן לי תשובות לכל השאלות (למה את לא מחזירה טלפונים? למה את מבטיחה להיפגש ולא טורחת להגיע? למה את ממשיכה לאכול? למה את לא יוצאת לטייל? למה את תמיד אומרת לא?). ואלו תשובות מוצלחות, כי כואב לי ורע לי ועצוב לי, אני לא אהנה מזה אז למה בכלל לנסות. זה פוטר אותי מאחריות, מאחריות על המעשים שלי ועל המילים שלי, אין לי צורך להיות מעניינת או מבדרת כי אני כל-כך מסכנה. זה פוטר אותי מההתעסקות בתוכן ונותן לגיטימציה נהדרת להתעסק אך ורק בייבוב על לא כלום.

אגב תוכן, איזה דבר נפלא. מעניין איך בכלל אצליח להתמודד עם תוכן אחרי כל הריק הממושך, שהתרגלתי אליו בכזו קלות והתמסרתי אליו כולי.

למען האמת אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי המגילה הזו. אני מאוד אוהבת את המגילות שלי, גאה בהן כאילו היו עבודת קודש ממש.

עדיין כואבת לי הבטן, זה לא היה שקר מוחלט. למה בעצם צריך את כל ההנאה האינטנסיבית הזו, למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי רק כי אני לא מבלה בכל שנייה ביממה? מותר להתבטל, אם לא עכשיו אז מתי? הרי עוד רגע ולא אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני ילדה קטנה, להתכרבל בקצה הספה ולראות תוכניות מוקלטות ב-5 בבוקר. עוד רגע ישימו אותי במדים וישלחו אותי להיות פרודוקטיבית. ואני אהיה, אני מניחה, זה לא מה שמפחיד.

מה שמפחיד הוא שזה יהיה ארוך, כל-כך ארוך שלא ברור מתי זה ייגמר. מפחיד שאני לא אוכל להיכנס למיטה ולהישאר בה כל היום, מפחיד שלא אוכל לקום בבוקר בלי אף דאגה בראש, אף לא אחת.

אז אני אוגרת עכשיו את חוסר המעש, אני אוגרת את החופש שנמתח לא-נמתח. את החופש שעוד רגע יגיע לקיצו.

כואבת לי הבטן, והפנים שלי שורפות נורא, ואני לא מתכוונת לצאת היום מהבית. הנה, אמרתי את זה. לצד המבוכה הקלה, אני יכולה להודות שהרווחתי ביושר את הכלומיות שאני עכשיו. זה הזמן שלי להתייחד עם העוד-מעט-מחזור, לומר לעצמי ולכולם כמה שאני מסכנה ועייפה ואין לי כוח, כי עוד מעט כולם יהיו עייפים ומסכנים ואת מי זה יעניין. 
הכל יהיה בסדר, עוד מעט ונפסיק לרחף בחלל נטולי משמעות או כיוון, עוד מעט יפתחו את שערי החללית ונוכל להתיישב בנחת ולצאת למסע, אם נדחף חזק מספיק בתור. אולי בסופו אפילו ננחת בשדה תירס, או באלסקה, מי יודע.

תודה על ההקשבה והמשך יום נעים.