אני רוצה רגע לא לדבר על יום כיפור, ולהתעלם מהעובדה שאני כותבת ושומעת מוזיקה ולו יכולתי הייתי ממשיכה גם להימרח מול הטלוויזיה.
כלומר, כן, אני בחורה חלשה. אני מוותרת לעצמי כל הזמן, כל כל הזמן, באמת. אני לא מותחת עד קצה גבול היכולת, אני מרחמת על עצמי. אני פחדנית ובכיינית ובעיקר המון מרחמת על עצמי. אבל ברגע זה אני פשוט מרגישה כל-כך נפלא שזה לא מעניין. אני מרגישה יפה ומתוקנת ומשופרת ובשלבי עלייה. מתחשק לי לשיר ולרקוד ולרוץ על חוף הים ולשחות ולעצור את הנשימה או לשכב על הבטן בשמש.
מתחשק לי לספר לכולם המון דברים שהם לא רוצים לשמוע, לחזור על עצמי עד שישתיקו אותי.
לחבק אותך חזק חזק ולהרגיש את הקיום המושלם שלך בכל מקום.
לדעת שתמיד יהיה בסדר, ובמיוחד כשרע מאוד, כי דמעות הן הדבר הטוב ביותר בעולם. כאב פיזי שאי אפשר להסביר במילים וממלא אותי באושר מטורף.
איך זה בסדר?
אני אוהבת אותך
אני אוהבת את הכל
ואת כולם
ואני קצת
איבדתי את זה
איבדתי בכלל, כל מיני דברים
אבל זה לא משנה
כי עדיין
יש לי הכל ויותר
ואת הסליחות שלי
אני מבקשת מאלוהים
ואת הנפש החוטאת שלי אני מתקנת לאט-לאט
מהמרת על מה שיש ומה שאין בשביל להיות כל מה שתמיד רציתי
שזה כמעט כלום
בשביל להיות מה שבאמת צריך
שזה משהו טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו