סופים וסופות

זה נכון מה שאומרים, כשהחיים מתנהלים באופן תקין המילים לא מתחברות. 

אין שום דבר מלוכלך או עצוב או נורא להקיא החוצה, אז בשביל מה בכלל לנסות לסבך? 

בשביל מה לחפור עמוק מספיק והרי בסופו של דבר למצוא, הגועל עוד שם. 

אבל הכל במקומו מונח, הכל מלבד הריקנות. עוד לא החלטתי היכן להניח אותה, ואולי בגלל זה היא אינה מניחה.

אני קצת משקרת כל פעם שאני חוזרת ומתנצלת ומבטיחה שאני בכלל לא נהנית מהנפילות, מההיסטריה, התקפי הבכי הלא ברורים והשתיקות האינסופיות. 

הם נעימים לי, הם ואולי קמצוץ הרחמים שמגיע איתם, באמת. 

אני אוהבת את תחושת השגעון, כשהיא באה ולא מרפה. אני אוהבת את המסכנות שאני מתעטפת בה.

אני אוהבת לדעת שאף אחד לא יכול להבין, שהכל כל-כך כל-כך מסובך, שאין קסם.

הכל הרי שם, אפשר לכסות את הטירוף בשמלות יפות ושיער בהיר, שכבות של טיח על הפנים ואודם אדום אבל עדיין עדין.

מתחת לכל זה מסתתרת בחורה שרוצה לצעוק שהיא משוגעת נורא, שאם היא תשחרר לרגע אז העולם יתמוטט עליה.

שלא רוצה לבקש עזרה כי זה מעל ומעבר לבינתכם. אתם פשוט לא תבינו, טיפשים שכמותכם.

הכי קל זה לומר שאין פתרון פשוט, שאולי אפילו אין פתרון בכלל.

לדעת שלא משנה מה, בסוף הכל יתפוצץ לך בפנים ואת תסיימי בוכה את עצמך למוות.

ותכלס

מה רע