סופים וסופות

מין שום דבר רע ושום דבר טוב ושום דבר מיוחד במיוחד.

מין הרגשה כזאת שאני כבר נורא מוכנה להכל ובעצם קצת מתחשק לי אינסוף של כלום.

ולרוץ ולהיות בכל מקום ובו זמנית פשוט לחזור מאה שנים אחורה וסתם להיות.

לפעמים נדמה לי שאני נורא מוכנה כבר לאהבה ענקית שתבוא ותיקח אותי איתה מעבר לאופק.

וכל מה שאני מקבלת זה סקס בינוני וחוסר בהירות משווע.

ואז אני נותנת לעצמי כאפה כדי להזכיר שבעצם כבר הייתה אהבה די ענקית,

שהובילה לפיצוץ ענקי עוד יותר,

ולכאב הכי ענקי שידעתי.

אז למה, למה ובשביל מה אני צריכה את זה. 

אל תתקשר, אל תענה, אל תסביר ובוא באמת לא נגדיר שום דבר.

אני מוכנה לחיות כרגע עם רגשות בקו המשווה, לא מרגשים ולא מלהיבים ולא מרטיטים שום חושים.

הכל בסדר.