סופים וסופות

בלתי נסבלים בעיניי

אין ספק שבמוקדם או במאוחר אלמד לאהוב אותם

הרי הכל נלמד בסופו של

אבל כרגע 

בחיי שקצו כל הקוצים

ואמא שלהם

ואני לא רוצה לראות נפש חיה

עד הודעה חדשה

ו30 קילו לבד בחושך כן טוב אז מההה

ביי נשיקות

כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי. 

הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.

אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.

אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.

כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי? 

אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.

ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.

אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.

כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.

ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען. 

ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ. 

ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי. 

האם אני שוקעת ברחמים עצמיים? כן, כמובן לחלוטין וללא צל של ספק.

ולמה לא בעצם? יש מתנדבים אחרים? אני לא רואה הרבה ידיים מורמות בקהל. מה, אף אחד לא רוצה לרחם עליי? אה לא?

אז למה שאני לא ארחם על עצמי? מה כואב לכם?

הנה, בוהו, אני עצובה ורע לי וכואב לי וקשה לי.

כל הזמן. העולם סובב סביבי ואני נורא נורא מסכנה.

הוא בין היתר הכוח המטורף שיש לך בידיים, היכולת למחוץ ולרסק למישהו את הלב.

ואתה לא קולט שאתה מסוגל, עד שזה קורה. עד שאתה מחזיק אותו חי ופועם ופשוט חונק אותו. כל-כך קל, עניין של שניות. 

והוא נעים ומדגדג מאחורי האזניים, הכוח הזה. 

רק עלייך, יצור פלא יקר, שום דבר לא עובד.

אין לי כוח עלייך, אולי לאף-אחד אין. שמיניות באוויר, וכלום לא משתנה, לא מזיז לך. אני היחידה שכואב לה.

אז תגיד לי אתה, איפה הכייף פה?

לפעמים אני נתפסת בפנטזיה על עצמי 10 קילו פחות

ורק לדמיין את זה עושה אותי כל-כך מאושרת

כאילו

כל-כך כל-כך מאושרת שהחיוך לא נמחק

הציצי שלי לא מפסיק לגדול (!!!) וכל החולצות יושבות עליי מזעזע 

וכל יומיים צריך לקנות חזיות חדשות

מה נסגר כאילו

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים אלף מליון קילו פחות

ריס מזדיין

הרצון למות מפעפע בתוכי

ופרצי בכי בלתי מוסברים

וכל מיני מחשבות

וחוסר סבלנות

ולא מתחשק לי להיות נחמדה לאף אחד

לנתק לכולם בפנים

לשבת לבד בחושך ולנסר את עצמי 

ולייסר את עצמי

בטח כי חגים

מחר צפוי שיא השפל (בלי עין הרע)

לא מתחשק לכם לפעמים?

רק כי אפשר, כי הכוח בידיים שלכם, לעשות קצת דווקא. קצת כי מגיע לך, כלבה. קצת כי אני רוצה לשחק עם החיים.

קצת כי נמאס לי לעשות את הדבר הנחמד והנכון והבסדרי.

כי זה מצחיק, ומרושע, ובעיקר כי אני יכולה.

עכשיו אני רוצה לשמוע כמה זה לא קול מצידי, קדימה.

אולי זה לעולם לא ישחרר אותי

הכמיהה החולנית לעצמות יפות, ודבר מלבדן.

ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת. 

אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות

רוצה באמת.

ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.

אבל זה לא מעניין

הדבר היחיד שמשנה הוא שאני כזאת חזירה 

שלא מצליחה להשמיד את השומן המזדיין הזה.

כל-כך ענקית ומגודלת ליד כולם

אני רוצה לבכות ובאמת

שכבר לא יודעת בגלל מה.

מזדחלות לי לראש מחשבות רעות

על 

אני לא אספר

ועל כמה שאני רוצה להתחתן איתו

וזה לא בסדר

כי 

הכל טוב לי כל-כך

הכל טוב לנו

ואני רק

עוצמת עיניים ומדמיינת 

את הידיים של

די

מוח רע

זה כזה מוזר כל החיים האלה והעולם והקיום האנושי ובכלל

כל הדברים שקורים ואי אפשר להסביר שום דבר הכל פשוט קורה 

ואנחנו חייבים להסתגל וגם מסתגלים בסופו של דבר זה לא כזה מסובך

הכל פשוט טוב ויפה

הידד

הידד מאוד

בואו ננסה לשים דברים על השולחן, ג'יז, כמה זמן לא עשיתי את זה. בדרך כלל הכי יפה לי גיבוב של שטויות, כמה מילים מצורפות אחת לשנייה בלי שום סיבה ממשית, מין בלה, בלה בלה בלה? בלה בלה! מהדברים שאף-אחד לא יבין (כי אני מזה מורכבת שיואו) אבל למען האמת גם אני לא מבינה עד הסוף.

בואו ננסה לדבר בעברית, עם מילות קישור ופסיקים ונקודות בסוף משפט. פעם אהבתי נקודות כל-כך, הייתי מתגאה בהן ומשתמשת ללא הכרה. תינוקת שמכורה לנסיון להיות ילדה גדולה. ואז מישהו אמר לי שזה לא נעים לו, כל הנקודות-בסוף-משפט-שלי באמצע השיחה, זה עושה לו תחושה של סוף. אז סיימתי איתן.

השינוי הזה השתלב יפה עם הרגרסיה הכללית שלי, הצניחה המטומטמת בחזרה לשטויות ילדותיות (ולא בפן החינני). הפסקתי לפסק כי זה נראה לי נחמד יותר, ככה אפשר לצעוק ולהקיא הכל בבת אחת ולא אני זו שצריכה להחליט איך אמורים לפרש את הדברים. לא אני צריכה להחליט איפה לוקחים נשימה בין המילים, הכל רק גדול מאוד ולא מובן.

אף-אחד לא מצליח להבין למה אני מתכוונת, ואני חושבת שזה פשוט בגלל שאני לא יודעת לדבר. אני לא יודעת לבטא כלום, אולי כי אני לא יודעת כלום וקצת קשה לבטא את הבלתי קיים. אין לי חצי מושג לגבי שום דבר, בכל פעם ששואלים שאלה אני עונה את המובן מאליו או מתפרצת בזעם בתוך עצמי ועונה את הלא מובן מאליו אך עדיין לא יודעת למה. לא יודעת על מה אני מקשקשת, ומה הקשר בין ההברות האלו למחשבות שמתרוצצות לי בראש. 

אני לא מצליחה להפסיק להרגיש שאני משקרת לכולם כל הזמן, שאני כולי אשליה גדולה ושמנה שלא ברור מי אחראי לה בכלל. כאילו אני מנסה להצטייר בדיוק איך שרוצים, ועדיין יודעת שזה לא נכון ושבסופו של דבר הפנימיות חסרת הפנימיות ומלאת הריקנות שלי תתגלה וכולם יתרחקו לעבר משהו מעניין יותר. ולא נעים לי עם זה.

אין לי כוח וסבלנות להקשיב לאף-אחד, אפילו לאנשים שאני אוהבת הכי בעולם. אין לי סבלנות לענות להם, לדבר איתם, לחפש משהו חשוב לספר. אין בי שום דבר חשוב, וגם בהם אין. אז למה אנחנו טורחים להעמיד פנים? ובו זמנית זה מכעיס אותי כל-כך, ההתנהגות החצופה הזו שלי. כפיות טובה מזעזעת, שהייתה בבירור עולה לי על העצבים לו הייתה מגיעה מכיוון אחר. והנה אני מרשה לעצמי, כאילו מי יישמע מי אני, ומי צריך אותי, ומי עוד יצטרך אותי כשאני ככה.
הכל נהיה מאוס, נהיה לעוס, הכל חוזר על עצמו. אני משכנעת את עצמי שאני לא מרגישה טוב, שאני לא יכולה לצאת היום מהבית, שכואבת לי הבטן, שכואב לי הראש, שלא ישנתי מספיק. ואז מושכת את הלילה עד שהבוקר מאיר, כדי שוב לקום מחוסר מעש ליום חדש של חוסר מעש.

כנראה שבמקום מסוים אני נהנית מההתבוססות הזו, מהרחמים העצמיים. זה עושה לי נעים, זה נותן לי תשובות לכל השאלות (למה את לא מחזירה טלפונים? למה את מבטיחה להיפגש ולא טורחת להגיע? למה את ממשיכה לאכול? למה את לא יוצאת לטייל? למה את תמיד אומרת לא?). ואלו תשובות מוצלחות, כי כואב לי ורע לי ועצוב לי, אני לא אהנה מזה אז למה בכלל לנסות. זה פוטר אותי מאחריות, מאחריות על המעשים שלי ועל המילים שלי, אין לי צורך להיות מעניינת או מבדרת כי אני כל-כך מסכנה. זה פוטר אותי מההתעסקות בתוכן ונותן לגיטימציה נהדרת להתעסק אך ורק בייבוב על לא כלום.

אגב תוכן, איזה דבר נפלא. מעניין איך בכלל אצליח להתמודד עם תוכן אחרי כל הריק הממושך, שהתרגלתי אליו בכזו קלות והתמסרתי אליו כולי.

למען האמת אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי המגילה הזו. אני מאוד אוהבת את המגילות שלי, גאה בהן כאילו היו עבודת קודש ממש.

עדיין כואבת לי הבטן, זה לא היה שקר מוחלט. למה בעצם צריך את כל ההנאה האינטנסיבית הזו, למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי רק כי אני לא מבלה בכל שנייה ביממה? מותר להתבטל, אם לא עכשיו אז מתי? הרי עוד רגע ולא אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני ילדה קטנה, להתכרבל בקצה הספה ולראות תוכניות מוקלטות ב-5 בבוקר. עוד רגע ישימו אותי במדים וישלחו אותי להיות פרודוקטיבית. ואני אהיה, אני מניחה, זה לא מה שמפחיד.

מה שמפחיד הוא שזה יהיה ארוך, כל-כך ארוך שלא ברור מתי זה ייגמר. מפחיד שאני לא אוכל להיכנס למיטה ולהישאר בה כל היום, מפחיד שלא אוכל לקום בבוקר בלי אף דאגה בראש, אף לא אחת.

אז אני אוגרת עכשיו את חוסר המעש, אני אוגרת את החופש שנמתח לא-נמתח. את החופש שעוד רגע יגיע לקיצו.

כואבת לי הבטן, והפנים שלי שורפות נורא, ואני לא מתכוונת לצאת היום מהבית. הנה, אמרתי את זה. לצד המבוכה הקלה, אני יכולה להודות שהרווחתי ביושר את הכלומיות שאני עכשיו. זה הזמן שלי להתייחד עם העוד-מעט-מחזור, לומר לעצמי ולכולם כמה שאני מסכנה ועייפה ואין לי כוח, כי עוד מעט כולם יהיו עייפים ומסכנים ואת מי זה יעניין. 
הכל יהיה בסדר, עוד מעט ונפסיק לרחף בחלל נטולי משמעות או כיוון, עוד מעט יפתחו את שערי החללית ונוכל להתיישב בנחת ולצאת למסע, אם נדחף חזק מספיק בתור. אולי בסופו אפילו ננחת בשדה תירס, או באלסקה, מי יודע.

תודה על ההקשבה והמשך יום נעים. 

לפעמים כשאני מסתכלת על עצמי במראה ומתחשק לי לבכות עד שהפרצוף שלי יימחק מעל פני האדמה

אני נזכרת בתקופות בהן הייתי מכוערת יותר

שמנה יותר

והעור שלי נראה אפילו גרוע יותר מעכשיו

ועדיין היו לי חברים

שאהבו אותי

משום מה

זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב

עם ההדרדרות הגופנית הדוחה שלי

לצד זה

מונחות התקופות בהן הייתי רזה וחיננית

ועסוקה עד כדי אושר

ואני חוזרת לבכות

כיאה למצבי

או לכל מצב

בתכלס

משהו בחברה מנסה באופן תמידי להוקיע כל דכדוך

אנשים פשוט לא מסוגלים לקבל ולעכל את זה שלפעמים עצובים

הם לא מסוגלים

קשה להם לראות 

קשה להם להכיל אותו בתוכם

אז מה עכשיו

אנחנו צריכים להתחבא בבית? רק כי סמיילי לא מרוח לי על הפרצוף עשרים וארבע שבע?

זה קיים ואין מה לעשות בנידון

צר לי

זה המצב

לפעמים עצובים

ובוכים

לפעמים לא בא לחייך

זה לא אומר שצריך להיעלם מהעולם

אני לא צריכה לדאוג לבידור של כל מי שברדיוס עשרה קילומטרים 

ולחשוש שהחמיצות שלי תבאס לו את התחת

זה מצחיק כמעט כמו שבברית המועצות היו כולאים נכים בבתים שלהם

פשוט לא ראו ולא ידעו

וזה היה נורא יפה

כי לא היו נכים

כן אה

זה מרגיז אותי

כי למה אני צריכה להתקפל

למה אני צריכה לשבת בחדר

סליחה

אני אשב לידכם ואהיה עצובה כמה שאני רוצה

ואתם תהיו שמחים

כמה שתרצו

ואם יתחשק לי אני אחייך

ואם לא אני אבכה עד שיימאס

ואין שום סיבה לכבות את האור

אתם יכולים להסתכל

זה הכל תהליכים טבעיים

של זריחות ושקיעות

ואם זה משחק על המצפון שלכם

ועושה לכם לא נעים

ולא נוח

אז חבל

כאילו

באסה

החיים קשים

תעצמו עיניים כמו שעושים תמיד על הכל

ואז יהיה כמו שלא חולים ולא מתים ולא הורגים מסביב

ויופי טופי אחלה בחלה

אני לא מסוגלת ללכת לישון למרות שכבר כואב לי כל הגוף וברור שלגמרי צריך לישון וזו שעה פסיכית וחסרת פואנטה גם

כאילו אני לא מצליחה לעייף את עצמי מספיק לבד וכמה מטומטם שאני נשארת ערה כשזה מיותר

במקום לנוח כמו בנאדם

אני מפחדת להיכנס למיטה ולהירדם ולא להתעורר אותו דבר

אפשר לחשוב שיש הבדל

אבל יש

היום הזה

היום שנגמר והיום שמתחיל

זה שובר לי את הלב

אני מרגישה שהיום לא אהבו אותי

כמו שהייתי רוצה

הוא לא מעביר את זה

ומה לעזאזל

למה שוב אני צריכה לבכות בגלל כלום

אני לא רוצה להיקשר כלכך הרבה אני לא

ממש ממש לא רוצה

כי זה ייגמר

הוא מהאנשים האלה שאוכלים את העולם

מהאנשים האלה שמשיגים כל מה שהם רוצים

והוא הראשון שאני הצלחתי אז

זה רק עניין של זמן עד שהוא ירצה משהו אחר

יש הרבה דגיגות יפות בים

אולי הן גם חופרות פחות

ובוכות פחות

ויש להן תחת חטוב

ופעם זה לא היה מזיז לי

אבל עכשיו זה כן

מי אשם בזה שאני לא יכולה להרגיש שלמה עם עצמנו

לא יכולה להרגיש בטחון

לא יכולה להרגע

חוץ משתי שניות שבהן אני שומעת שהכל בסדר ונרגעת

ואז שוב נלחצת כאילו לא היה לפני רגע

טוב די

אולי בכל זאת ננסה לישון קצת לפני שהשמש תהרוג אותנו

אני חושבת שאם להסתכל על החיים בתור מסע או תהליך או דרך ארוכה

הרבה יותר קל לקבל את כל הרע שקורה

לחיות בהווה נשמע לי כמו הדבר הכי עצוב וחסר תקווה בעולם

ההווה הוא אף פעם לא

אנחנו תמיד זוכרים או מצפים ל

השמנתי נורא

וזה מדכא

אני רוצה לשקול 46

וכוסאמק אני יכולה

מתבצע בפועל הניתוק הרגשי מן המציאות השוחקת

כשאני מתקשרת

ואומרים לי אני כבר חוזר אלייך

ואז אף אחד לא חוזר אליי

שעה

ושעתיים

ושלוש

ואני מבינה כמו ילדה גדולה שהאסימון שלה מתגלגל נורא לאט על הכביש

שצריך להפסיק להסתכל על השעון ולהסתובב במעגלים מסביב לשטן הסלולרי הקטן

שמייצר רק צלצולי פאנטום

כי הכל בסדר

והכל יהיה בסדר

לבבות לא ישברו

כמו גם צלחות

ודמעות לא יישפכו

וכולם ממשיכים לזוז

טופ טופ טופ

עם הרגליים הקטנות שלהם על המדרכה

וגם אני

כשתמצאו קצת זמן

תתקשרו

אולי מגיע לי כי אני בעצמי

ארורה כזו

אבל לפחות אני טורחת להמציא תירוצים

לפחות אני טורחת!

הרי בסוף הם תמיד מתקשרים

בלי הסברים

אני לא אבכה

וכנראה שזו תהיה

תחילתו המופלאה

של הסוף המר

כשאין דמעות

כל החיוכים בעולם ביחד

לא שווים שקל

הכי מצחיק לגלות שהוא בעצם מת

בטעות

סתם סתם

תרגעו

תשחו עם הזרם

חבל על שרירי הידיים

כולם מתים בסוף

נשיקות

הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.

כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.

חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.

אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.

עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.

ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.

ובא לי להקיא.

אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.

מה את רוצה מה את רוצה מה את רוצה

20 קילו פחות