זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד
לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר
לאן.
ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל
הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.
אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק
כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא
יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.
זה הדבר הנכון
לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה
ילדים.
כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו
שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה
שבעגלה.
כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי
אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.
אז לפעמים אתה משחרר את
הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה
אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל
שלך עד הבית.
אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח
באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.
החתולים יחזרו הביתה אחרי
יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.
מה
שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע
אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים
לתוך הבור האינסופי שבאדמה.
אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של
האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות
והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.
אז אולי במקום
להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי
העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק
הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה
לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר.
בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר.
כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת
מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.
ואני לא
אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת,
תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק
פחות.
אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד
לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.
הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.
כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.
חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.
אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.
עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.
ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.
ובא לי להקיא.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.
אני אוהבת את זה שכשדברים מתחילים להסתדר פחות או יותר בראש שלי, פתאום אני מתפנה רגשית מספיק בשביל לראות הרבה המון אינספור בעיות של כל האנשים שמסביב. או שאולי זה דווקא להיפך, כל המסכנוּת הזו פשוט מפמפמת לי באוזן לאסוף את עצמי. זה אף-פעם לא זמן טוב להתמוטט בו, אבל עכשיו במיוחד, נו.
וכולם כל-כך עצובים, שזה עושה לי נעים. חוסר האונים הזה שאני שוחה בו, המון תסבוכות שאין ביכולתנו אפילו להתחיל לחשוב על לפתור.
אני כאילו
כאילו מתחשק לי לחבק את כל האנשים בעולם ואולי זה יעזור
יש פצעים כאלה, שכולם מכירים, נקודות כואבות שמשותפות גם לקטנים וגם לגדולים. אתם יודעים, גם לבחורות היפות וגם לילד השמן וגם לאישה המבוגרת שמחכה בשמש עם שקיות של תפוחי אדמה ואקונומיקה.
לא לכולם מאותה מלחמה, הקרבות שונים, כמובן. אבל הכאב, אני חושבת, הכאב אותו כאב.
לחלקנו הפצעים פתוחים, מדממים החוצה, מגעילים, מגלידים לאט. אלה האנשים שצועקים ובוכים, וכולם רואים וכולם יודעים וכולם מבינים למה. אבא שלו נפטר, לבת הקטנה יש סרטן, בעלה עזב. אז מותר.
אחרי תקופה זה מחלים, לא לחלוטין אבל כמעט, נשארת צלקת קטנה או מכוערת, משהו ששנים אחר-כך אולי אפשר יהיה להרהר בו עם חצי חיוך. אולי לא.
הכאב קהה, החיים המשיכו, אבל הגוף זוכר.
לאחרים מכות יבשות, יבשות זה כי כל הדמעות נשארות בפנים. כתמים ירוקים או סגולים שמדממים רק לתוך עצמם, מחניקים אנקה. כי חברה שלו מתעלמת ממנו, והילדה עם השיער השחור החלק אמרה לכולם לא לשחק איתה בהפסקה, וכי הוא מחזיק בחיים רק כדי שאשתו לא תהיה עצובה.
זה יעבור מעצמו, סביר להניח. הוא ימות והיא תהיה עצובה, הלימודים יסתיימו והחממה תתפרק, תהיה לו חברה חדשה. רק שקע קטן מתחת לעין שנדמיין עליו את הפנס, המשקוף של הדלת על הכתף או האגרוף בבטן. זה יעבור בשתיקה.
ויש את התאים שאי אפשר להסביר. המלכודת הנצחית, שכדי לנטרל חייבים לכרות גם חלק ממך.
ויש את התרופות שאמורות לעזור, אלה שאנחנו תלויים בהן כדי פשוט לחיות, שעה לפני האוכל, פעמיים ביום. כפית מהאבקה הזאת עם מים מוקדם בבוקר יום כן יום לא. וחצי מהכדור הוורוד לפני השינה, במקום השינה.
ויש את אלה שאנחנו לוקחים כדי לטשטש. גם לגיבורים הכי גדולים אומרים, לפעמים עדיף להסכים בשביל להמשיך לתפקד. אין מול מי לעשות שרירים עכשיו, אתה תרגיש יותר טוב, וזה העיקר.
וכשנעשה בלתי נסבל אני שותקת ובולעת, כי הסבירו לי פעם שהגוף זוכר כאב. הוא נחרט כמו במספריים על עור רך. אתה חושב שהוא הלך אחרי שנגמר, אבל השביל הזה נשאר, בעצבים, בחיבורים, בתת-מודע. אני לא יודעת.
בסוף זה יתפרץ, שום דבר לא נעלם עד שהוא מת, השקט הוא זמני בלבד, אבל לא היית מעדיף להאריך אותו? קח משהו בשביל הכאב, רק אל תגזים. שמור על מינון שישמור על חיוך, חבל להעביר את החיים עם פרצוף חמוץ. גם הקמטים במצח, בין הגבות, נחרטים.
לכולם יש איזה כאב, שמדיר שינה, שמסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת, שגורם להם לשקוע קצת.
כולנו מכירים אותו בעצמנו, מפעם לפעם יוצא לנו לזהות אותו גם באחרים. הוא הנקודה שלא כדאי ללחוץ עליה, אבל כשנמאס אולי לוחצים בכוונה.
אז הפלסטר הארור לא מרפא את הפצע, האלחוש לא תופר את הקרעים, והחיוך מפלסטיק לא ממלא את החורים. אז אי אפשר לפתור באמת, כי לא לכל הצרות בעולם יש פתרון. אבל אנחנו מנסים, נכון? זה מה שאנחנו עושים. את המקסימום שאפשר, מנקים מסביב, סותמים זמנית, ממשיכים ללכת.
וכל הכוכב הזה מלא באנשים נכים, כרותי ידיים וכרותי רגליים, עקורי לב, עם עין מזכוכית. כולם בוכים וקמים ומחייכים. חובשים ומחייכים.
וזה היופי, רק תסתכלו עליו, כמה שהוא נפלא.
עריכת *אומייגאד-תראו-אני-במומלצים*
סתם,
תודה רבה לכל האנשים שקוראים ומגיבים, נדמה לי שמעולם לא היו בחור הזה כל-כך הרבה מכם (אני לא מוצלחת בקטע ההמוני).
קצת עמוס עכשיו אבל כשיהיה יותר זמן מבטיחה להגיב לכל אחד בנפרד, אני קוראת הכל וזה באמת-באמת מרגש.
ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.
אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.
אולי זה סתם הלחץ.
גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה
לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים
במהירות שמסחררת אפילו אותי.
לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.
אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.
ובכל זאת.
רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.
הלכתי חזרה מהקופ"ח והמדרכה הייתה צרה ותחנת אוטובוס שניצבה במרכזה הצרה אותה אפילו יותר. לפניי הלכו שני בחורים זרים עם עיניים מלוכסנות בגב, דוחפים לפניהם שני כיסאות גלגלים שעל כל אחד מהם קשיש מצומק. לעברנו התקדמה אם צעירה עם שיער כהה פזור עד הכתפיים ועור מבריק, אוחזת בעגלת תאומים.
לרגע נוצר עיכוב בגלל צוואר הבקבוק ובהיתי בעיניים של הזעטוטים הקטנים.
מייד אחר-כך חציתי את הכביש באלכסון והמשכתי הביתה בבכי וריצה קלה.
לא יודעת מה עדיף, כאילו, אני מתלבטת בין כדורים לבין לקפוץ מהגג. כי מצד אחד, בלקפוץ יש את כל החוויה המשחררת של לעוף, אבל אז זה ממש כואב, ויש סיכוי שאני אחיה עוד כמה שניות. אבל אני בטוח לא אשרוד, זה קומה 11, מה נראה לך.
וגם אני חושבת לפעמים מה יקרה, איך זה ירגיש, ומה עם כל האנשים שמכירים אותי. לא יודעת.
אני כבר כל-כך מיואשת שלא אכפת לי ללכת לבד ברחוב באמצע הלילה, שיחטפו או יאנסו אותי, זה לא משנה."
אני אומרת לכם, ואני לא סתם אומרת, כי לא הייתי סתם.
זה חשוב מדי בשביל להיות סתם.
אני אומרת כי אני משתגעת, כי זה לא נורמלי, כי זה כבר לא בסדר.
כי אני כבר חושבת, כי אני לא חושבת שזה יכול לעבור מעצמו.
אני לא רוצה שתתחילו לדבר איתי בהגיון של ההגיון ההגיוני שלכם. זה לא קשור לזה. זה לא קשור לשום דבר שקורה ולשום דבר שלא קורה.
אני לא רוצה לנסות אפילו להסביר כי זה לא משהו שאפשר להסביר. זה משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח למרות שאנחנו בכלל לא משתמשים בשטיחים כי זה סיוט לנקות אותם. אז מה אתם חושבים? מה אתם חושבים?! שזה פשוט ייעלם ככה סתם, מעצמו? למה אף-אחד לא מוכן לרגע לשקול ברצינות את האפשרות שאני באמת משתגעת. שאני באמת ובתמים.
שאני לא ממציאה את זה לעצמי. ומה זה בעצם משנה, מה, מה, אם אנשים ממציאים לעצמם את הזבל הזה אז הם בסדר גמור? אפילו לחשוב על להמציא, אפילו לשקול את זה, זה כבר לא בסדר בכלל. בכלל לא ואני יודעת כי אני לא.
והעולם קורס. והעולם קורס בצורה העצובה ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי גם אם היא די מוגבלת. הוא קורס והוא מתפורר והוא נשפך לכל מקום כמו חומצה והוא צורב לך את הידיים.
ואני לא רוצה יותר להתמודד עם שום דבר.
אין לי כוח להתמודד ויותר טוב, כן יש אפילו יותר טוב, לא מתחשק לי.
מתחשק לי לבכות ולהיות דרמתית ולעשות סצנה ולצעוק עליכם ממש ממש חזק. אבל אני לא אעשה את זה, נכון? בטח שלא. כי הכל בסדר. למה שלא יהיה בסדר? תראי איך הכל נפלא. הכל כל-כך.
אז אני אבכה רק כשכולם מרוכזים מדי בעצמם בשביל לשים לב. מעניין כמה חזק צריך ליילל כדי שמישהו ישמע אותך. מעניין כמה זמן אני צריכה לשתוק כדי שמישהו ייזכר. אבל לא באמת מעניין.
אני רוצה שיטפלו בי, שיחבקו אותי וישכיבו אותי לישון ויקריאו לי סיפור לפני השינה. אני רוצה ש, אם זה לא יותר מדי לבקש, כמובן, שכל העולם יתעסק רק בי. ממש כולם. שיהיה להם אכפת ושיעשו לי את הפרצוף האומלל-מזדהה שלהם. אני רוצה שכולם כל הזמן ישאלו מה קרה ויחזיקו לי את היד ואני רק אבכה בהיסטריה, כי זה מה שאני עושה הכי טוב. כזו מוכשרת!!!
חלמתי שנשרו לי כל השיניים והרגשתי אותן מתנדנדות ונופלות, זה היה עצוב בצורה שקשה אפילו להסביר במילים. כל-כך אמיתי והתעוררתי בדמעות, מופתעת שהן בכלל עוד שם.
זה כאב כמעט כמו אז ב-2003 כשהיה חשש מטילים לא קונבנציונאליים מעיראק. הייתי בכיתה ג' והלכנו לכל מקום עם מסיכות אב"כ תלויות על הכתף, קופסאת הקרטון ההיא קושטה בהרבה יותר מדי מדבקות שניסו לפצות על ההיסטריה. חלמתי באותה תקופה אינספור פעמים שסוף העולם באמת-באמת מגיע, ראיתי המון פיצוצים וגסיסות ומוות וזה היה מאוד מגוון אבל בסופם הייתי נשארת לבד או לא נשארת בכלל. ופחדתי תמיד, והשחרתי בפנים כל פעם קצת.
וככה ייצא שבזמן האחרון לא זכרתי חלומות, כי מי ישן מספיק ומה זה חשוב. בעצם אחרי שהייתי מכירה בחורים נחמדים הלילות התמלאו בידיים יפות ומחבקות בתוך הראש שלי, אבל רק בזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו