סופים וסופות

כשמתים בקיץ

אז עצוב

וחם בקבר

כולם במשקפי שמש והרגליים רועדות

ואתה לא יודע לאן צריך ללכת

ומתי זמן טוב לבכות

ושמים בצד

כי עכשיו שמחים

בואי נדבר על משהו אחר

עם החברים היפים שלך תדבר על משהו אחר כי

אני רוצה לדבר על זה

אין לי כוח להעמיד פנים

ובכנות

אני לא מבינה איך לך יש

אני רוצה לדבר על הסבתא הגוססת שלי

אני רוצה לדבר על הבת הקטנה של השכנים שמתה מסרטן

אני רוצה לדבר על הזקנים בבית אבות שצורחים ואוכלים בזונדה

אני רוצה לבכות איתם

אני רוצה שתרצה לבכות ביחד איתי

אולי יש יותר טוב?

יש פצעים כאלה, שכולם מכירים, נקודות כואבות שמשותפות גם לקטנים וגם לגדולים. אתם יודעים, גם לבחורות היפות וגם לילד השמן וגם לאישה המבוגרת שמחכה בשמש עם שקיות של תפוחי אדמה ואקונומיקה.

לא לכולם מאותה מלחמה, הקרבות שונים, כמובן. אבל הכאב, אני חושבת, הכאב אותו כאב.

לחלקנו הפצעים פתוחים, מדממים החוצה, מגעילים, מגלידים לאט. אלה האנשים שצועקים ובוכים, וכולם רואים וכולם יודעים וכולם מבינים למה. אבא שלו נפטר, לבת הקטנה יש סרטן, בעלה עזב. אז מותר.

אחרי תקופה זה מחלים, לא לחלוטין אבל כמעט, נשארת צלקת קטנה או מכוערת, משהו ששנים אחר-כך אולי אפשר יהיה להרהר בו עם חצי חיוך. אולי לא.

הכאב קהה, החיים המשיכו, אבל הגוף זוכר.

לאחרים מכות יבשות, יבשות זה כי כל הדמעות נשארות בפנים. כתמים ירוקים או סגולים שמדממים רק לתוך עצמם, מחניקים אנקה. כי חברה שלו מתעלמת ממנו, והילדה עם השיער השחור החלק אמרה לכולם לא לשחק איתה בהפסקה, וכי הוא מחזיק בחיים רק כדי שאשתו לא תהיה עצובה.

זה יעבור מעצמו, סביר להניח. הוא ימות והיא תהיה עצובה, הלימודים יסתיימו והחממה תתפרק, תהיה לו חברה חדשה. רק שקע קטן מתחת לעין שנדמיין עליו את הפנס, המשקוף של הדלת על הכתף או האגרוף בבטן. זה יעבור בשתיקה.

ויש את התאים שאי אפשר להסביר. המלכודת הנצחית, שכדי לנטרל חייבים לכרות גם חלק ממך.

ויש את התרופות שאמורות לעזור, אלה שאנחנו תלויים בהן כדי פשוט לחיות, שעה לפני האוכל, פעמיים ביום. כפית מהאבקה הזאת עם מים מוקדם בבוקר יום כן יום לא. וחצי מהכדור הוורוד לפני השינה, במקום השינה.

ויש את אלה שאנחנו לוקחים כדי לטשטש. גם לגיבורים הכי גדולים אומרים, לפעמים עדיף להסכים בשביל להמשיך לתפקד. אין מול מי לעשות שרירים עכשיו, אתה תרגיש יותר טוב, וזה העיקר.

וכשנעשה בלתי נסבל אני שותקת ובולעת, כי הסבירו לי פעם שהגוף זוכר כאב. הוא נחרט כמו במספריים על עור רך. אתה חושב שהוא הלך אחרי שנגמר, אבל השביל הזה נשאר, בעצבים, בחיבורים, בתת-מודע. אני לא יודעת.

בסוף זה יתפרץ, שום דבר לא נעלם עד שהוא מת, השקט הוא זמני בלבד, אבל לא היית מעדיף להאריך אותו? קח משהו בשביל הכאב, רק אל תגזים. שמור על מינון שישמור על חיוך, חבל להעביר את החיים עם פרצוף חמוץ. גם הקמטים במצח, בין הגבות, נחרטים.

לכולם יש איזה כאב, שמדיר שינה, שמסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת, שגורם להם לשקוע קצת.

כולנו מכירים אותו בעצמנו, מפעם לפעם יוצא לנו לזהות אותו גם באחרים. הוא הנקודה שלא כדאי ללחוץ עליה, אבל כשנמאס אולי לוחצים בכוונה.

אז הפלסטר הארור לא מרפא את הפצע, האלחוש לא תופר את הקרעים, והחיוך מפלסטיק לא ממלא את החורים. אז אי אפשר לפתור באמת, כי לא לכל הצרות בעולם יש פתרון. אבל אנחנו מנסים, נכון? זה מה שאנחנו עושים. את המקסימום שאפשר, מנקים מסביב, סותמים זמנית, ממשיכים ללכת.

וכל הכוכב הזה מלא באנשים נכים, כרותי ידיים וכרותי רגליים, עקורי לב, עם עין מזכוכית. כולם בוכים וקמים ומחייכים. חובשים ומחייכים.

וזה היופי, רק תסתכלו עליו, כמה שהוא נפלא.

עריכת *אומייגאד-תראו-אני-במומלצים*

סתם,

תודה רבה לכל האנשים שקוראים ומגיבים, נדמה לי שמעולם לא היו בחור הזה כל-כך הרבה מכם (אני לא מוצלחת בקטע ההמוני).

קצת עמוס עכשיו אבל כשיהיה יותר זמן מבטיחה להגיב לכל אחד בנפרד, אני קוראת הכל וזה באמת-באמת מרגש.

אתם נהדרים!!!

ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.

אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.

אולי זה סתם הלחץ.

גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים במהירות שמסחררת אפילו אותי.

לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.

אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.

ובכל זאת.

רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.

שהשיער שלי יפסיק להלבין ושלא תהיה לי בחילה.

הלכתי חזרה מהקופ"ח והמדרכה הייתה צרה ותחנת אוטובוס שניצבה במרכזה הצרה אותה אפילו יותר. לפניי הלכו שני בחורים זרים עם עיניים מלוכסנות בגב, דוחפים לפניהם שני כיסאות גלגלים שעל כל אחד מהם קשיש מצומק. לעברנו התקדמה אם צעירה עם שיער כהה פזור עד הכתפיים ועור מבריק, אוחזת בעגלת תאומים.

לרגע נוצר עיכוב בגלל צוואר הבקבוק ובהיתי בעיניים של הזעטוטים הקטנים.

מייד אחר-כך חציתי את הכביש באלכסון והמשכתי הביתה בבכי וריצה קלה.

היא איבדה לגמרי את השמיעה.

וחשבתי לעצמי

כמה עצוב לחיות בעולם בלי קול

שאני כולי מסיכה מטופשת של שקרים.

לא משהו היסטרי, כן? בלי סודות עמוקים, מהבחינה הזו השטח נקי.

אלה הדברים הקטנים, ההוויה שאני בונה לעצמי על עצמי.

כל הדמות החמודה והמאופקת והרצינית וזו שעאלק אפשר לסמוך עליה, הבריאה והמחושבת והבלה בלה בלה.

ובפועל אני חסרת שליטה, משוגעת לחלוטין. אני עוברת תוך דקה מהתנהגות של ילדה בת 6 בלונה פארק לזקנה דימנטית שלא נותרו לה סיבות לחיות.
תוך דקה.

וזה רק כי אני באמת רוצה להיות בסדר. אני רוצה להיות חכמה וחושבת ולעשות הכל כמו שצריך, אבל אני לא. אז אני שותקת וזה פשוט נראה ככה.

פתאום היא אמרה לי "היו לך פנים כל-כך רציניות מאז שנולדת, שרק כשאת מקבלת בובות פרווה וורודות ליום-הולדת אני נזכרת שאת עדיין ילדה."

וזה קצת מבאס אותי, המשפט הזה. וקצת מעצבן. אני כועסת רק על עצמי, בעצם, עכשיו מרגישים את הפספוס. עכשיו כבר מאוחר להיות ילדה קטנה, את לא חושבת?

אז כל הארשת הזו, של "יש לי מעצורים, אני יודעת מה אני עושה" היא רק כי אני יודעת שכל בלטה יכולה להפוך תוך רגע למדרון חלקלק.

כי כמו שאני אומרת לכולם שקפה זה לא בריא ואז שותה עשר כוסות ברציפות, או כמו שאני נגד אלכוהול ואז משתכרת מהתחת, אני יכולה להתחיל לעשן בכמויות ולעשות סמים והכל, כל העקרונות שלא היו לי מתנדפים ברוח תוך שנייה.

כל ה"אני תמיד פה בשבילכם" נשפך לביוב כשאני מחביאה את הפלאפון ולא יוצאת מהמיטה במשך שבוע.

כל ה"דייקנית וצייתנית וחרוצה" עולה למשאית הזבל כשאני לא מפסיקה לאחר ולא עושה מה שצריך ותוקעת פרצוף חמוד כאילו שזה יעזור.

זה לא עוזר.

דדושקה, יא פו טיבה ססקוצ'לס.

היום זה ה-92 הלא קיים.

למרות שלפי העברי נולדת 10 ימים לפני פורים.

וכבר עברו כמעט 4 שנים, לא ייאמן.

ב-2007 היה לנו 100 ביחד.

13 לי

ו-87 לך.

והמוות, טוב, הוא לנצח יישאר סימן שאלה ענקי שמתקתק בתוך הראש שלנו.

מנקר פשוט כי ככה ולא טורח להסביר.

אולי אנחנו לא באמת רוצים לדעת.

אני מרגישה כאילו כל הקיום שלי נעשה שחוק ואפרפר והעיניים שלי מגרדות בלי הפסקה כי משהו פורח וזה לא מדוייק כי הידיים שלי הן אלו שמגרדות את העיניים בתדירות כמעט חולנית עד שהן כמעט יוצאות ממקומן אבל לא מספיק כמעט והדמעות כבר נעשו שכיחות מכדי להתייחס אליהן ברצינות.

אתמול באותה השעה בערך הסתכלתי על עצמי במראה ונראיתי כמו מטורפת, נותר רק לקשור אותי בכותונת משוגעים כדי שלא אתלוש במקרה את הפרצוף כולו. התחלתי לבכות על כל המידע הזה שאין לי בו שום רצון ועל כל העצב העמוק והמהותי והקיומי שלי שלא ניתן אפילו לתאר אותו במילים מרב שהוא בלתי תלוי.

בעצם בכיתי כי כל הרצון הבלתי מוסבר הזה לסיים את החיים שהוא למעשה יותר חוסר רצון להמשיך נובע משרשרת פחדים. מכאב פיזי ומההשלכות של הכאב ומהמוות עצמו.

ובזמן האחרון הוא לא מתבייש להישיר מבט, ולהזכיר לי כמעט בכל יום כמה שאני בלתי נצחית וכמה מכוער זה עומד להיות.

בכיתי כי פתאום הבנתי הרבה דברים שהעציבו אותי בעבר ועכשיו זכו להסבר כמעט מספק. אך הוא לעולם לא יהיה מספק לחלוטין אלא אם כן יכלול בתוכו פתרון אידיאלי. פתרונות אידיאלים לא קיימים בגלל שבעיות אידיאליות לא קיימות אלא אצל אנשים אידיאליים, ואלו נחים בשלווה בין דפים וכריכות.

הדבר היחיד שאני בכנות מצפה לו הוא רכישת היכולת להתמודד עם הפגימות האינסופית הזו. עם הכתמים והכשלונות והבריחות.

עם הסדקים שבי וגם באחרים. אותם סדקים שגורמים לי לצניחה ושקיעה והתבוססות רק מעצם המחשבה שהם שם.

אני תוהה האם הרצון להשלים עם עצמי מדכא את עצמו, כיוון שמצד אחד אני שואפת להשלמה אבל עצם ההשלמה למעשה גורמת לי להפסיק לנסות לשנות את התכונות הבלתי רצויות. לכן אם איני יכולה להשלים עליי להשלים עם כך שלעולם לא אשלים או לא להשלים עם כך לעולם ובכך להתקרב אל ההשלמה.