כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי.
הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.
אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.
אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.
כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי?
אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.
ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.
אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.
כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.
ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען.
ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ.
ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי.
ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת.
אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות
רוצה באמת.
ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.
הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.
כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.
חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.
אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.
עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.
ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.
ובא לי להקיא.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.
אני אוהבת את זה שכשדברים מתחילים להסתדר פחות או יותר בראש שלי, פתאום אני מתפנה רגשית מספיק בשביל לראות הרבה המון אינספור בעיות של כל האנשים שמסביב. או שאולי זה דווקא להיפך, כל המסכנוּת הזו פשוט מפמפמת לי באוזן לאסוף את עצמי. זה אף-פעם לא זמן טוב להתמוטט בו, אבל עכשיו במיוחד, נו.
וכולם כל-כך עצובים, שזה עושה לי נעים. חוסר האונים הזה שאני שוחה בו, המון תסבוכות שאין ביכולתנו אפילו להתחיל לחשוב על לפתור.
אני כאילו
כאילו מתחשק לי לחבק את כל האנשים בעולם ואולי זה יעזור
פתאום חשבתי על זה, כמה מטורף, כמה פאקינג מטורף מה שעומד לקרות עכשיו.
איך מסכמים דינמיקה של שש, או שלוש שנים, או אפילו השבוע האחרון, בדף שקטן יותר מכף היד שלי. השבוע האחרון.
ומה יקרה עכשיו? אנחנו לא ניפגש יותר בחיים? אולי פעם ב.
וכל הדברים האלה שלא הספקתי לעשות, כל האנשים שלא הספקתי לחבק, כל המילים היפות שרציתי לומר אבל המשכתי ללכת.
וזהו, זה באמת נגמר. אני כבר לא אוכל לומר שמחר.
ואני אהפוך לבן-אדם אמיתי. איך זה עובד?
אני כבר לא בת 14, ממתי לעזאזל?
זה מפחיד אותי כמעט כמו ניתוחים, או הרדמה, או פצעים פתוחים.
אני לא יודעת מה.
אני בוכה כי אני חושבת שאולי יכולתי באמת להכיר אותם. יכולנו להיות חברים.
אבל כבר לא נוכל לדעת, נכון? כי מכבים את האור וכל אחד הולך לעניינים והחיים שלו ואני נשארת לבד בפאניקה ובוכה כי מישהו חשב עליי וזה בטח לא קורה.
ובוכה כי אמצע הלילה, וכי הכל לא נכון, וצריך לקחת דברים בידיים.
אני רוצה לחשוב עכשיו על בגדים ונעליים ומסיבות אבל אני כועסת על עצמי כל-כך שלא הספקנו לסדר שום דבר כמו שצריך ואנחנו כאן כמעט שנתיים וכל הבלאגן הזה.
אולי זו לא הייתה ההחלטה הנכונה, להשאיר אותה בבית. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ומה זה כבר משנה לה? אני לא יודעת. זה בטח משנה משהו, אבל. אבל תוך כדי כל-כך הרבה דברים מתפרקים שאני תוהה אם זה היה שווה את זה.
הבעיה האמיתית שלנו היא שאנחנו הורסים לאט. כלומר, אני לא יכולה לדעת כמה טוב היה אם היינו מתפוצצים, אבל זה תמיד נשמע מוצלח יותר. נגמר מהר יותר. וככה, אנחנו פשוט מתפוררים. אף-אחד לא שם לב, כי עדיין עומדים על הרגליים, עדיין הכל כרגיל, חוץ ממה שלא. וכשאתה מתעורר כבר מאוחר מדי, אתה שקוע עד הצוואר בחול טובעני.
ומעניין אם הוא רואה אותי כמו שאני רואה אותו, עכשיו. אם יש לנו סיכוי. אני רוצה שיהיה לנו סיכוי. אני רוצה אהבה וזה לא אני בכלל לומר את זה אבל, אני באמת. לכפר על הטמטום שלי ולנסות. כי מה כבר יכול לקרות, זה חייב להיות נכון. זה פשוט חייב.
ואני לא מאמינה בזה שהורסים ידידות עם זוגיות. אהבה חייבת לצמוח מחברות אמיתית, אחרת זה סתם קשקוש. אחרת אתה מתעורר בבוקר למחרת ורוצה להקיא ואז אתה מוחק אנשים מהזכרון של הטלפון והם נעלמים. ולא אכפת לך לאן הם הלכו או אם הם עדיין חיים בכלל. אני רוצה שיהיה לי אכפת, גם אחרי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אני רוצה שזה יהיה באמת. וכשזה באמת אתה לא מפסיק לאהוב יומיים אחר-כך. זה לא נעלם. אם זה נעלם זה אף-פעם לא היה שם. אבל זה שם. זה שם עכשיו, אנחנו יכולים לעבוד, אוקיי?
ולפעמים אני מלקה את עצמי על כל המחשבות המעופפות חסרות החשיבות האלה. בשביל מה הן שם בכלל, יכולתי להסתדר נפלא בלי לעכל שהכל נגמר. בלי לומר לעצמי שזה עצוב ואז לא לעשות שום דבר לגבי זה. אבל לא יהיה מעניין ככה, נכון? לא יהיה רובד נסתר לסיפור, וכולם רוצים רובד נסתר. הרי זה כל הכייף.
ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.
אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.
אולי זה סתם הלחץ.
גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה
לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים
במהירות שמסחררת אפילו אותי.
לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.
אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.
ובכל זאת.
רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו