סופים וסופות

את מתקלחת בבוקר (2 בצהריים) והכל טוב ויפה

ואז את יוצאת מתנגבת מתלבשת (בערך) ועומדת למרוח קרם על הפנים היפות שלך

ויש את הקרם שסתם ויש את הקרם שהוא גם קרם הגנה (כן אני לבנה כמו הדף הזה)

ואת מתלבטת לרגע מה לשים

ומחליטה את הזה עם הקרם הגנה כי בטוח תצאי לעולם הגדול היום ותתקלי בשמש

ואז את נשארת לרבוץ בבית לנצח ♥

זה נכון מה שאומרים, כשהחיים מתנהלים באופן תקין המילים לא מתחברות. 

אין שום דבר מלוכלך או עצוב או נורא להקיא החוצה, אז בשביל מה בכלל לנסות לסבך? 

בשביל מה לחפור עמוק מספיק והרי בסופו של דבר למצוא, הגועל עוד שם. 

אבל הכל במקומו מונח, הכל מלבד הריקנות. עוד לא החלטתי היכן להניח אותה, ואולי בגלל זה היא אינה מניחה.

אני קצת משקרת כל פעם שאני חוזרת ומתנצלת ומבטיחה שאני בכלל לא נהנית מהנפילות, מההיסטריה, התקפי הבכי הלא ברורים והשתיקות האינסופיות. 

הם נעימים לי, הם ואולי קמצוץ הרחמים שמגיע איתם, באמת. 

אני אוהבת את תחושת השגעון, כשהיא באה ולא מרפה. אני אוהבת את המסכנות שאני מתעטפת בה.

אני אוהבת לדעת שאף אחד לא יכול להבין, שהכל כל-כך כל-כך מסובך, שאין קסם.

הכל הרי שם, אפשר לכסות את הטירוף בשמלות יפות ושיער בהיר, שכבות של טיח על הפנים ואודם אדום אבל עדיין עדין.

מתחת לכל זה מסתתרת בחורה שרוצה לצעוק שהיא משוגעת נורא, שאם היא תשחרר לרגע אז העולם יתמוטט עליה.

שלא רוצה לבקש עזרה כי זה מעל ומעבר לבינתכם. אתם פשוט לא תבינו, טיפשים שכמותכם.

הכי קל זה לומר שאין פתרון פשוט, שאולי אפילו אין פתרון בכלל.

לדעת שלא משנה מה, בסוף הכל יתפוצץ לך בפנים ואת תסיימי בוכה את עצמך למוות.

ותכלס

מה רע 

בלתי נסבלים בעיניי

אין ספק שבמוקדם או במאוחר אלמד לאהוב אותם

הרי הכל נלמד בסופו של

אבל כרגע 

בחיי שקצו כל הקוצים

ואמא שלהם

ואני לא רוצה לראות נפש חיה

עד הודעה חדשה

ו30 קילו לבד בחושך כן טוב אז מההה

ביי נשיקות

לפעמים אני נתפסת בפנטזיה על עצמי 10 קילו פחות

ורק לדמיין את זה עושה אותי כל-כך מאושרת

כאילו

כל-כך כל-כך מאושרת שהחיוך לא נמחק

לא מתחשק לכם לפעמים?

רק כי אפשר, כי הכוח בידיים שלכם, לעשות קצת דווקא. קצת כי מגיע לך, כלבה. קצת כי אני רוצה לשחק עם החיים.

קצת כי נמאס לי לעשות את הדבר הנחמד והנכון והבסדרי.

כי זה מצחיק, ומרושע, ובעיקר כי אני יכולה.

עכשיו אני רוצה לשמוע כמה זה לא קול מצידי, קדימה.

זה כזה מוזר כל החיים האלה והעולם והקיום האנושי ובכלל

כל הדברים שקורים ואי אפשר להסביר שום דבר הכל פשוט קורה 

ואנחנו חייבים להסתגל וגם מסתגלים בסופו של דבר זה לא כזה מסובך

הכל פשוט טוב ויפה

הידד

הידד מאוד

לפעמים כשאני מסתכלת על עצמי במראה ומתחשק לי לבכות עד שהפרצוף שלי יימחק מעל פני האדמה

אני נזכרת בתקופות בהן הייתי מכוערת יותר

שמנה יותר

והעור שלי נראה אפילו גרוע יותר מעכשיו

ועדיין היו לי חברים

שאהבו אותי

משום מה

זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב

עם ההדרדרות הגופנית הדוחה שלי

לצד זה

מונחות התקופות בהן הייתי רזה וחיננית

ועסוקה עד כדי אושר

ואני חוזרת לבכות

כיאה למצבי

או לכל מצב

בתכלס

משהו בחברה מנסה באופן תמידי להוקיע כל דכדוך

אנשים פשוט לא מסוגלים לקבל ולעכל את זה שלפעמים עצובים

הם לא מסוגלים

קשה להם לראות 

קשה להם להכיל אותו בתוכם

אז מה עכשיו

אנחנו צריכים להתחבא בבית? רק כי סמיילי לא מרוח לי על הפרצוף עשרים וארבע שבע?

זה קיים ואין מה לעשות בנידון

צר לי

זה המצב

לפעמים עצובים

ובוכים

לפעמים לא בא לחייך

זה לא אומר שצריך להיעלם מהעולם

אני לא צריכה לדאוג לבידור של כל מי שברדיוס עשרה קילומטרים 

ולחשוש שהחמיצות שלי תבאס לו את התחת

זה מצחיק כמעט כמו שבברית המועצות היו כולאים נכים בבתים שלהם

פשוט לא ראו ולא ידעו

וזה היה נורא יפה

כי לא היו נכים

כן אה

זה מרגיז אותי

כי למה אני צריכה להתקפל

למה אני צריכה לשבת בחדר

סליחה

אני אשב לידכם ואהיה עצובה כמה שאני רוצה

ואתם תהיו שמחים

כמה שתרצו

ואם יתחשק לי אני אחייך

ואם לא אני אבכה עד שיימאס

ואין שום סיבה לכבות את האור

אתם יכולים להסתכל

זה הכל תהליכים טבעיים

של זריחות ושקיעות

ואם זה משחק על המצפון שלכם

ועושה לכם לא נעים

ולא נוח

אז חבל

כאילו

באסה

החיים קשים

תעצמו עיניים כמו שעושים תמיד על הכל

ואז יהיה כמו שלא חולים ולא מתים ולא הורגים מסביב

ויופי טופי אחלה בחלה

ולו כי פירוש הדבר הוא שיש בן-אדם בחיים שלך שאמור להיות אכפת לו ממך כל הזמן

והבונוס הוא שכשנגמר לכם על מה לדבר תמיד אפשר להתחיל להתנשק

אני חושבת שאם להסתכל על החיים בתור מסע או תהליך או דרך ארוכה

הרבה יותר קל לקבל את כל הרע שקורה

לחיות בהווה נשמע לי כמו הדבר הכי עצוב וחסר תקווה בעולם

ההווה הוא אף פעם לא

אנחנו תמיד זוכרים או מצפים ל

השמנתי נורא

וזה מדכא

אני רוצה לשקול 46

וכוסאמק אני יכולה

מתבצע בפועל הניתוק הרגשי מן המציאות השוחקת

כשאני מתקשרת

ואומרים לי אני כבר חוזר אלייך

ואז אף אחד לא חוזר אליי

שעה

ושעתיים

ושלוש

ואני מבינה כמו ילדה גדולה שהאסימון שלה מתגלגל נורא לאט על הכביש

שצריך להפסיק להסתכל על השעון ולהסתובב במעגלים מסביב לשטן הסלולרי הקטן

שמייצר רק צלצולי פאנטום

כי הכל בסדר

והכל יהיה בסדר

לבבות לא ישברו

כמו גם צלחות

ודמעות לא יישפכו

וכולם ממשיכים לזוז

טופ טופ טופ

עם הרגליים הקטנות שלהם על המדרכה

וגם אני

כשתמצאו קצת זמן

תתקשרו

אולי מגיע לי כי אני בעצמי

ארורה כזו

אבל לפחות אני טורחת להמציא תירוצים

לפחות אני טורחת!

הרי בסוף הם תמיד מתקשרים

בלי הסברים

אני לא אבכה

וכנראה שזו תהיה

תחילתו המופלאה

של הסוף המר

כשאין דמעות

כל החיוכים בעולם ביחד

לא שווים שקל

הכי מצחיק לגלות שהוא בעצם מת

בטעות

סתם סתם

תרגעו

תשחו עם הזרם

חבל על שרירי הידיים

כולם מתים בסוף

נשיקות

הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.

כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.

חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.

אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.

עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.

ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.

ובא לי להקיא.

אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.

מה את רוצה מה את רוצה מה את רוצה

20 קילו פחות

אולי זה הקיץ, אולי זה מצב הרוח המרומם שנפל עליי פתאום, תחושת ההקלה המבורכת של עכשיו, או סתם הורמונים.

אבל העיקר שזה קורה (בבקשה שלא יפסיק).

זה מדהים כמה שלמשקל יש השפעה ישירה על הכל בחיים, כאילו עכשיו כשהרגליים שלי רזות יותר (ובאמת רואים עליהן כל קילו) מגיע לי כל מה שאני רוצה ובכלל, למה לא להיות שמחה אם הכל נופל ממך.

מתחשק לי לדבר על משהו עמוק, משהו אמיתי, משהו עם מילים. איך כל מה שרציתי תמיד היה לחיות בלי להתברבר ולהתקשקש, והנה אני חיה ועושה ודברים קורים - אז רק צלילים בודדים יוצאים לי מהפה, ממש בודדים. זה באמת יהיה רק אחד מהם? כל פעם, או מסך לבן בראש וחיוך על הפנים, או אינספור מחשבות ודמעות? ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה כרגע. הדשא של השכן, נו אתם יודעים.

אני מעדיפה את החורף עד שנהיה קר מדי, והקיץ כולו קסום ונפלא כל עוד המזגן לא מתקלקל. בקיצור, אני אתן לעצמי כאפה ואשתוק.

עוד שלושה או חמישה או שמונה קילו ובכלל לא יהיו תלונות.

סתם, ברור שיהיו, איך אפשר בלי.

אני לא רוצה לחפור לכם בשכל או משהו כזה

אבל

אני מזה שמחה

והוא כזה מהמם

וזה רק הולך ומשתפר

מה שאני בכלל לא יודעת להסביר כי לאן יש להשתפר

אבל זה כן

ואני מגלה כל-כך הרבה דברים

מעניינים

ואותו

ומתחשק לי ממש לעלות על גג העולם ולצרוח

ולספר לכולם

כל הזמן

רק כמה נפלא

וזה לא מעניין אף אחד

מגלגלים עליי עיניים

אבל לאכפתלי

כי הוא פשוט

אין דברים כאלה

אכולה מגעגועים אחרי חצי יום

לילה קסם

וסוף שבוע

תעשו חיים

נשיקות

עליתי איזה מאתיים קילו

וכל-כך חם בחוץ שאני מרגישה כמו עוף מלא שומן בתנור

ובא לי להקיא

ויש מלא דברים בראש

ומתחשק לי פתאום להגדיר אותנו

אחרי שמה שפירק בפעם הקודמת היה עצם ההגדרה

פשוט שיגיד לי שאני יכולה להיות בטוחה

ולא להתחרפן

אני מהמתחרפנות

איזה מצחיק זה

טוב

נראה לי שאני די בטוחה

יש

אוהבת אתכם

כואב לי

אני חושבת שאני אוכלת עכשיו את הדייסה המקולקלת שבישלתי ממש מזמן

ומגיע לי

אבל זה לא כואב פחות, ככה או ככה

המנטרה צריכה להיות

ניתוק רגשי

אני לא אני כשהוא בתוך הראש שלי

זה די מבאס

כי אני אחלה

כשאני כן

אני

חבל

סוף מאי איזה עצוב זה.

טוב בעצם אני שמחה אז תשכחו ממה שאמרתי קודם

אני תוהה איך כל פעם אני מצליחה לעשות את אותן טעויות. טורחת להילחץ שוב ושוב בשביל סתם, פשוט בשביל סתם.

הורסת את הבריאות לשם ההיסטריה.

היסטריה. זו מילה מנחה, מוטיב חוזר, טירוף.

צריכה את זה כמו מים לנשימה, זה נכון. כשאין ממה להילחץ נפער בתוכי בור עצום שמתמלא רק בחרא

אולי מה שאני צריכה זה להיות מוקפת באנשים שאפשר להיות איתם בשקט

ולדבר לאט יותר

ולהפסיק לקלל את כולם בתוך הראש שלי

חחח

איך אני תמיד מנסה להתחיל במשפטים מסודרים עם פסיקים ונקודות אבל בסוף זה בכל זאת הופך לסתם בליל מילים שאפילו אני לא יכולה להבין

ואני גם חייבת לצאת מהבית יותר

כל הזמן

כמה שאפשר

להיות לבד יותר מדי גורם לי להתנהג כמו משוגעת

בכל אופן

החלק הטוב של החיים הוא שאני ממש מרזה בזמן האחרון

ומרגישה הרבה יותר טוב והבטן שלי נראית פאביולס שאין דברים כאלה

והאמת היא שבתכלס בתכלס

זה מה שהכי חשוב

קצת עצוב אבל זה המצב

כל עוד אף אחד לא מת עצמות האגן מגדירות את מצב הרוח

ולשאלת היום -

האם גם בנות נקלעות לפרנד זון?

הייתכן שמישהו שומר אותי על תקן אחות קטנה?

מה דעת הקהל?

אני מרגישה מטונפת

דוחה ומגעילה

אני מרגישה

שהכל מתמוטט מסביב ו

במקום לקום ולעשות משהו אני פשוט יושבת בצד ובוכה

כי יש כל-כך הרבה דברים לעשות

ואין לי מושג מאיפה להתחיל

אז לא עושים כלום

אני רוצה מרחבים פתוחים ודשא וחיבוק ולבכות

וכל מה שיש זה לבכות

ופטישים קטנים שמנקרים את המוח

ומחויבויות

ופרצופים מאוכזבים מכל עבר

וכאילו

נמאס לי ממצב הרוח המחורבן הזה

אבל לא באמת

אולי הוא יעבור כשאני אמצה אותו לחלוטין

אצמח ממנו

או קשקוש אחר

אז שום דבר לא בסדר

אבל זה זמן מצויין בשבילכם ללכת

תודה

אתם מתוקים

זה כייף שיש עם מי לדבר

שיישאר גם כשאני מכוערת

אין דברים כאלה

באמת

אין