סופים וסופות

תמיד ראיתי את עצמי בתור בחורה שמבינה. מבינה מצבים, מבינה אנשים, קולטת מה קורה מאחורי הקלעים.

לא ברור למה, האמת. כנראה שהיה לזה תקדים.

בכל אופן, בזמן האחרון אני מרגישה שאני מאבדת את זה. כל חוש שהיה או חשבתי שהיה לי.

אני מוצאת את עצמי, כל-כך הרבה יותר מדי פעמים, מרגישה כמו האידיוט המושלם, בחיי.

מרגישה שאנשים מפתיעים ומאכזבים ומתפוצצים לי בפנים, ולא מבינה מאיפה לעזאזל זה בא.

איך לא ראיתי את זה קודם, איך התעלמתי ולא שפטתי נכון ואיך לא קלטתי.

אולי זו אני, שמנסה לשכנע את עצמי בכל פעם מחדש שכולם אנשים טובים בסך-הכל,

מחפשת בכוח את האישור הזה. ממציאה תכונות שמעולם לא היו לאף-אחד.

ואולי זה הם בכלל, ואיך אפשר לנחש מה עובר למישהו בראש ומה יהיה הצעד הבא.

צריכה להגביה את החומות ולהנמיך את הציפיות.

לפעמים מתחילים לעשות משהו, שנראה קשה ומטורף ובלתי אפשרי.

כמו לטפס על הר ממש גבוה, או ללמוד למבחן, או להגשים חלום.

ואז עם האוכל בא התיאבון, ופתאום המטרה הלא ישימה הזו הופכת לקו סיום לגיטימי ומגדלת רגליים ומתחילה ללכת בעצמה!

וזה מדהים ומפוצץ את הגוף בהורמונים עם קונוטציות חיוביות למיניהם והופך אותנו לשמחים ומאושרים ומאמינים.

כל הספקות נעלמות ובכלל, לא ברור למה הן היו שם מלכתחילה.

ואין דבר שלא נוכל לעשות. אין גבעה או צוקון שלא נוכל לכבוש, ושרק יקום המניאק שינסה לעצור אותי.

אבל ברגע שאני מועדת ומחליקה ומתפלשת בבוץ, ולא תגידו מתרסקת אל מותי, אפילו לא נפצעת טיפה,

סתם מלכלכת את המכנס. זהו. זה סופו של כל בלון.

ומתחיל לרדת גשם של דמעות וגשם של הכל ובשביל מה אני צריך את זה.

ואני אומרת להן כל הזמן, אל תהיו עלה נידף ברוח. תכווצו את הבטן ותנעצו רגליים חזק ברצפה,

ואל תתנו לשום דבר להפיל אתכן.

ולי מישהו אמר פעם,

הרבה יותר קל ללמד אחרים מאשר לעשות את זה בעצמך.

שונאת כשהם צודקים.

את מתקלחת בבוקר (2 בצהריים) והכל טוב ויפה

ואז את יוצאת מתנגבת מתלבשת (בערך) ועומדת למרוח קרם על הפנים היפות שלך

ויש את הקרם שסתם ויש את הקרם שהוא גם קרם הגנה (כן אני לבנה כמו הדף הזה)

ואת מתלבטת לרגע מה לשים

ומחליטה את הזה עם הקרם הגנה כי בטוח תצאי לעולם הגדול היום ותתקלי בשמש

ואז את נשארת לרבוץ בבית לנצח ♥

זה נכון מה שאומרים, כשהחיים מתנהלים באופן תקין המילים לא מתחברות. 

אין שום דבר מלוכלך או עצוב או נורא להקיא החוצה, אז בשביל מה בכלל לנסות לסבך? 

בשביל מה לחפור עמוק מספיק והרי בסופו של דבר למצוא, הגועל עוד שם. 

אבל הכל במקומו מונח, הכל מלבד הריקנות. עוד לא החלטתי היכן להניח אותה, ואולי בגלל זה היא אינה מניחה.

אני קצת משקרת כל פעם שאני חוזרת ומתנצלת ומבטיחה שאני בכלל לא נהנית מהנפילות, מההיסטריה, התקפי הבכי הלא ברורים והשתיקות האינסופיות. 

הם נעימים לי, הם ואולי קמצוץ הרחמים שמגיע איתם, באמת. 

אני אוהבת את תחושת השגעון, כשהיא באה ולא מרפה. אני אוהבת את המסכנות שאני מתעטפת בה.

אני אוהבת לדעת שאף אחד לא יכול להבין, שהכל כל-כך כל-כך מסובך, שאין קסם.

הכל הרי שם, אפשר לכסות את הטירוף בשמלות יפות ושיער בהיר, שכבות של טיח על הפנים ואודם אדום אבל עדיין עדין.

מתחת לכל זה מסתתרת בחורה שרוצה לצעוק שהיא משוגעת נורא, שאם היא תשחרר לרגע אז העולם יתמוטט עליה.

שלא רוצה לבקש עזרה כי זה מעל ומעבר לבינתכם. אתם פשוט לא תבינו, טיפשים שכמותכם.

הכי קל זה לומר שאין פתרון פשוט, שאולי אפילו אין פתרון בכלל.

לדעת שלא משנה מה, בסוף הכל יתפוצץ לך בפנים ואת תסיימי בוכה את עצמך למוות.

ותכלס

מה רע 

כל-כך הרבה דברים קרו כאן באלף השנים האחרונות, אין לכם מושג. גם לי אין, אין לי שמץ מאיפה להתחיל, ומתי זה ייגמר, ואיך אם בכלל.

ולפעמים אני רוצה לעצור את הכל לנצח ולנשום לאט ובשקט את האוויר העומד, סתם כדי להוכיח משהו, איזו נקודה. סתם כדי להספיק לעכל, כי, הם אף-פעם לא נותנים לזה מספיק זמן.

כל הזמן רצים מפה לשם וחזרה, וזה טוב, זה בריא, רק כשאני חוזרת לעולם המקביל ויש רגע של כלום אני מבינה כמה אפס זמן יש שם בשביל לחשוב מחשבות ארורות. וזה כל-כך נפלא, עד ש, שוב, חוזרים ועוצרים וחושבים. ואני עודני זו שהייתי תמיד, רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.

כמעט בת 19, מי היה מאמין. מהגילאים האלה שלא חשבתי שאזכה להגיע אליהם, הא. מכל הסיבות שבעולם. ותראו מה זה, החיים פשוט מתגלגלים וגילגילגול וגילגילגל והופ, שובב אחד נפל.

ובלי לשים לב הנה אנחנו, כאן. אחוזים דיבוק. אחוזים חיבוק.

אין גבולות

רק הרבה אהבה

אני משנה גישה אני משנה גישה אנימשנגי שה

כי צריך להיות שמחים והכל טוב ומספיק להתבכיין

ועצב לא מוביל לשום דבר חוץ מלעוד עצב

אין לך שום סיבה להיות עצובה

תראי איזה חבר נחמד יש לך

בלתי נסבלים בעיניי

אין ספק שבמוקדם או במאוחר אלמד לאהוב אותם

הרי הכל נלמד בסופו של

אבל כרגע 

בחיי שקצו כל הקוצים

ואמא שלהם

ואני לא רוצה לראות נפש חיה

עד הודעה חדשה

ו30 קילו לבד בחושך כן טוב אז מההה

ביי נשיקות

כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי. 

הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.

אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.

אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.

כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי? 

אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.

ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.

אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.

כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.

ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען. 

ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ. 

ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי. 

האם אני שוקעת ברחמים עצמיים? כן, כמובן לחלוטין וללא צל של ספק.

ולמה לא בעצם? יש מתנדבים אחרים? אני לא רואה הרבה ידיים מורמות בקהל. מה, אף אחד לא רוצה לרחם עליי? אה לא?

אז למה שאני לא ארחם על עצמי? מה כואב לכם?

הנה, בוהו, אני עצובה ורע לי וכואב לי וקשה לי.

כל הזמן. העולם סובב סביבי ואני נורא נורא מסכנה.

הוא בין היתר הכוח המטורף שיש לך בידיים, היכולת למחוץ ולרסק למישהו את הלב.

ואתה לא קולט שאתה מסוגל, עד שזה קורה. עד שאתה מחזיק אותו חי ופועם ופשוט חונק אותו. כל-כך קל, עניין של שניות. 

והוא נעים ומדגדג מאחורי האזניים, הכוח הזה. 

רק עלייך, יצור פלא יקר, שום דבר לא עובד.

אין לי כוח עלייך, אולי לאף-אחד אין. שמיניות באוויר, וכלום לא משתנה, לא מזיז לך. אני היחידה שכואב לה.

אז תגיד לי אתה, איפה הכייף פה?

לפעמים אני נתפסת בפנטזיה על עצמי 10 קילו פחות

ורק לדמיין את זה עושה אותי כל-כך מאושרת

כאילו

כל-כך כל-כך מאושרת שהחיוך לא נמחק

הציצי שלי לא מפסיק לגדול (!!!) וכל החולצות יושבות עליי מזעזע 

וכל יומיים צריך לקנות חזיות חדשות

מה נסגר כאילו

אני רוצה רגע לא לדבר על יום כיפור, ולהתעלם מהעובדה שאני כותבת ושומעת מוזיקה ולו יכולתי הייתי ממשיכה גם להימרח מול הטלוויזיה.

כלומר, כן, אני בחורה חלשה. אני מוותרת לעצמי כל הזמן, כל כל הזמן, באמת. אני לא מותחת עד קצה גבול היכולת, אני מרחמת על עצמי. אני פחדנית ובכיינית ובעיקר המון מרחמת על עצמי. אבל ברגע זה אני פשוט מרגישה כל-כך נפלא שזה לא מעניין. אני מרגישה יפה ומתוקנת ומשופרת ובשלבי עלייה. מתחשק לי לשיר ולרקוד ולרוץ על חוף הים ולשחות ולעצור את הנשימה או לשכב על הבטן בשמש.

מתחשק לי לספר לכולם המון דברים שהם לא רוצים לשמוע, לחזור על עצמי עד שישתיקו אותי. 

לחבק אותך חזק חזק ולהרגיש את הקיום המושלם שלך בכל מקום. 

לדעת שתמיד יהיה בסדר, ובמיוחד כשרע מאוד, כי דמעות הן הדבר הטוב ביותר בעולם. כאב פיזי שאי אפשר להסביר במילים וממלא אותי באושר מטורף.

איך זה בסדר?

אני אוהבת אותך 

אני אוהבת את הכל

ואת כולם

ואני קצת

איבדתי את זה

איבדתי בכלל, כל מיני דברים

אבל זה לא משנה

כי עדיין

יש לי הכל ויותר

ואת הסליחות שלי

אני מבקשת מאלוהים 

ואת הנפש החוטאת שלי אני מתקנת לאט-לאט

מהמרת על מה שיש ומה שאין בשביל להיות כל מה שתמיד רציתי

שזה כמעט כלום

בשביל להיות מה שבאמת צריך

שזה משהו טוב

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים קילו פחות

להיות מאתיים אלף מליון קילו פחות

ריס מזדיין

הרצון למות מפעפע בתוכי

ופרצי בכי בלתי מוסברים

וכל מיני מחשבות

וחוסר סבלנות

ולא מתחשק לי להיות נחמדה לאף אחד

לנתק לכולם בפנים

לשבת לבד בחושך ולנסר את עצמי 

ולייסר את עצמי

בטח כי חגים

מחר צפוי שיא השפל (בלי עין הרע)

כזה הורס

מושלם שלי.

לא מתחשק לכם לפעמים?

רק כי אפשר, כי הכוח בידיים שלכם, לעשות קצת דווקא. קצת כי מגיע לך, כלבה. קצת כי אני רוצה לשחק עם החיים.

קצת כי נמאס לי לעשות את הדבר הנחמד והנכון והבסדרי.

כי זה מצחיק, ומרושע, ובעיקר כי אני יכולה.

עכשיו אני רוצה לשמוע כמה זה לא קול מצידי, קדימה.

אולי זה לעולם לא ישחרר אותי

הכמיהה החולנית לעצמות יפות, ודבר מלבדן.

ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת. 

אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות

רוצה באמת.

ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.

אבל זה לא מעניין

הדבר היחיד שמשנה הוא שאני כזאת חזירה 

שלא מצליחה להשמיד את השומן המזדיין הזה.

כל-כך ענקית ומגודלת ליד כולם

אני רוצה לבכות ובאמת

שכבר לא יודעת בגלל מה.

מזדחלות לי לראש מחשבות רעות

על 

אני לא אספר

ועל כמה שאני רוצה להתחתן איתו

וזה לא בסדר

כי 

הכל טוב לי כל-כך

הכל טוב לנו

ואני רק

עוצמת עיניים ומדמיינת 

את הידיים של

די

מוח רע